בדרך לישראל עצרנו בתאילנד, לחופשה גאונית שסגרנו מראש כדי לאפשר לנו כמה ימים של חסד בין הפרידה מקוריאה לבין החזרה לישראל. הסתיימה גם החופשה. עכשיו סופית אנחנו בדרך הביתה. זאת הייתה החלטה גאונית לקחת לנו כמה ימי חסד של חופשה בין הפרידה מקוריאה לבין החזרה לארץ. ניצלנו את שמונת הימים לנשום, להתבונן על מה שהיה ולתהות על מה שממש עוד מעט יהיה. דיברנו על איך זה מרגיש בבטן ההבנה שעוד ממש קצת ואנחנו בבית. דיברנו על פחדים ומשאלות לב, על געגועים למוכר ולידוע ועל אימת החוסר וודאות. בין לבין נהננו מהשמש והים, משיזוף של חופשה וריח של קרם הגנה על ילדים ג'ינג'ים בבריכת המלון. התעוררנו כל בוקר לא מאמינים שאנחנו כבר לא בקוריאה והלכנו לישון כל לילה לא מאמינים שעוד ממש מעט אנחנו בבית.
כמומחים לסופים והתחלות, וגם אחרי שנים של ניסיון מקצועי ומחקר בתחום של פרידות ואובדן, אני יכולה להגיד שאם הייתי צריכה להמליץ על כלי אחד בלבד לעיבוד סופים, התחלות ושינויים, הייתי ממליצה על טקסי מעבר. טקסי מעבר דפוסים פעולה קבועים, שאנחנו מסגלים לעצמנו כחלק מההתמודדות עם תוכן מאיים או מאתגר. אנחנו סיגלנו לעצמנו טקס מעבר בו אנחנו יושבים ומסכמים את השנה או התקופה שהסתיימה, ממש כל אחד מבני המשפחה מדבר ומסכם את הדברים הטובים והפחות טובים בפרק הזה של המסע שמסתיים. ואז אנחנו נותנים מקום גם לתקוות, חלומות ותכניות לפרק הבא, שעתיד להתחיל. לפעמים זה קורה בארוחה חגיגית במסעדה שווה, או על קופסת גלידה משפחתית שהוזמנה בטייק אווי הביתה, או כמו הפעם, בחופשה משפחתית בתאילנד. אבל אנחנו תמיד נותנים לזה מקום וזמן. לעצור רגע. להסתכל לסוף בלבן של העין, ולתת דרור לכל הפחדים והחששות שמשתוללים לנו בבטן לקראת ההתחלה החדשה.
בתום הטקס הארוך במיוחד, ביום חמישי בבוקר עלינו על הטיסה לארץ, ולפני שהיום הזה נגמר כבר נחתנו בישראל. הפעם לא לביקור חפוז, בלי לו"ז מדויק לניצול הימים הספורים, בלי רשימת קניות של מצרכים ישראלים לטיסה חזרה. פשוט חוזרים הביתה.
פשוט… לא כל כך פשוט. הרגשות השתוללו, המחשבות לא הפסיקו לעבוד והילדים ירו עלינו צרורות של שאלות על החיים שמחכים לנו שם בבית. עברו חמש שנים מאז שהם חיו בישראל. כשיצאנו לרילוקיישן נגה רק סיימה כתה ב', נעמיקו היה רגע לפני יומולדת 5 וגפנונה עוד הייתה פעוטה בת שנתיים עם מוצץ וחיתול. איתני הצטרף רק שנה מאוחר יותר, אל תוך הרילוקיישן. הוא בכלל מכיר את ישראל מלבד ביקורי מולדת אינטנסיביים וממוקדים.
השבוע הם חוזרו הביתה. גדולים יותר, בוגרים יותר, למדו דבר או שניים על העולם הזה. וגם אנחנו.
לפני חמש שנים יצאנו להרפתקה. זכינו להיות שליחים של הארץ הזאת שלנו, זכינו לגלות עולם וגם את עצמנו, לחצות גבולות גיאוגרפיים ואישיים.
התמודדנו עם אינסוף אתגרים, פיתחנו שרירים ועוד שכבת עור, הפכנו מומחים לסופים והתחלות. זאת עסקת חבילה. כמו כל מסע. עליות וירידות. רווחים והפסדים.
רגעים לפני הטיסה הביתה הזכרתי לעצמי שאנחנו לא באים לביקור, אבל כן מגיעים עם תאריך יעד ליציאה לפרק הבא של ההרפתקה שלנו.
אנחנו נוחתים אל שנה של מילוי מחסני געגוע, זמן חברים ומשפחה, אויר הרים, שווקים ישראלים, עברית ברחובות, סבא וסבתא, ספונטיות עם חברים. וגם כבישים פקוקים, יוקר מחיה, אזעקות ומקלטים, וחדשות בכל שעה. כן, גם זאת עסקת חבילה, אנחנו זוכרים. ועדיין, מתגעגעים ומתרגשים.
אני מתכוונת לנצל את השנה הזאת עד כמה שאפשר. לתפוס כל הזדמנות, לשתות קפה עם כל חבר וחברה, לאסוף חיבוקים מההורים בכל רגע שאפשר, וללכת שוב בשבילי הארץ הזאת.
זה נכון שבקיץ הבא כבר ניפרד שוב, אבל השבוע, חזרנו הביתה.