בשלושה ימים האחרונים בקוריאה לא הפסקנו לארוז. הלילה שלפני הטיסה היה נראה בדיוק כמו הפעמים הקודמות. אותו 'לילה אחרון' הזה, כשכמעט הכל ארוז, מלבד הדברים הקטנים שעוד צריך להחליט אם לזרוק או לדחוס אל המזוודה שעוד נשאר בה כמה גרמים של משקל פנוי. לצידם הפריטים שאי אפשר לארוז או לקחת איתנו, כמו כמה בקבוקי אלכוהול שלא נשתו במהלך ארוחות השישי והחג שאירחנו בביתנו כל כך הרבה פעמים. הילדים חצי מבינים חצי נמנעים מלהכיר בזה שזה הלילה האחרון שלנו כאן. איפה שזה לא יהיה. חברים יקרים עוד קופצים לחיבוק אחרון, להרים כוסית קטנה של לחיים על מה שהיה ובהצלחה למה שעוד יהיה. נזרקות לחדר בדיחות על הזמן שבילינו יחד, וגם קצת הומור ציני על כאבי הפרידה. ורק כשאנחנו מבטיחים אחד לשני שאנחנו לא באמת נפרדים, ובטח עוד ניפגש, העיניים מתמלאות בדמעות.
אלו שהפרידה קשה להם במיוחד יבטיחו שבועות לפני שהם יבואו להיפרד בלילה הזה, אולי אפילו בשדה התעופה, אבל כשהרגע יגיע הם ימנעו מלבוא. לא בכוונה. הם פשוט יחטפו איזה וירוס, או משהו יצוץ ברגע האחרון. ככה זה כשלא מיומנים בפרידות. קל יותר לברוח מהן מאשר להסתכל להן בלבן של העיניים. אני אחייך לעצמי בלב ואחמול את כאבי הפרידה שלהם.
כל לילה אחרון נראה אותו הדבר.
אחרי שהאמיצים הולכים, אנחנו נשארים עם האריזות האחרונות בהחלט. שוקלים את המזוודות, מוודאים שלא חרגנו מעבר לחריגה הרגילה. ולא משנה כמה דחסנו אל תוך צי המזוודות, תמיד נרגיש ששכחנו משהו.
לפני שאנחנו שולחים את הילדים לישון בפעם המי יודע כמה, אנחנו מסכמים את התקופה. יחד איתם. מספרים להם שוב כמה אנחנו גאים בהם, וגם בנו, על הדרך שעשינו. מתפעלים מכמה שגדלנו, ומדברים גם את החששות וההתרגשות לקראת הפרק הבא שמחכה לנו.
הפעם גם חילקנו תעודות סוף מסע. משהו להניח מול העיניים כשנדרש להתמודד עם האתגרים שמחכים לנו עם החזרה הביתה. תזכורת שאנחנו מסוגלים לזה.
גם הבוקר שאחרי הלילה הזה תמיד אותו הדבר. אנחנו מתעוררים עייפים מדי מליל האריזות והפרידות, אל דירה ריקה, אוספים את מברשות השיניים, מטעני הטלפונים והפיצ'פקעאס האחרונים בהחלט ודוחסים גם אותם בין הריצ'רצ'ים של הפינות הקטנות במזוודות.
אנחנו יוצאים מהדלת, מעמיסים את המונית במזוודות במה שנראה כמו משחק טטריס באחת הרמות הקשות של המשחק. עולים על המונית ונוסעים אל שדה התעופה.
בדרך אני מסתכלת מהחלון, על הכבישים והדרכים המוכרות, שבקרוב יהפכו לזיכרון רחוק. נפרדת בפעם האחרונה מהמקום הזה שהיה לנו לבית בתקופה שהיינו בו.
ככה היה גם היום בבוקר. כשנפרדנו מקוריאה בפעם האחרונה.
*
קראתי איפשהו שכדי להיחשב למומחה במשהו, צריך לצבור 10,000 שעות ניסיון בדבר הזה.
היום, אחרי מסע רילוקיישן של 5 שנים בעולם, אני יכולה להגיד שאנחנו מומחים לסופים והתחלות.
זה לא אומר בהכרח שזה פשוט יותר, פחות קשה, פחות כואב. זה פשוט אומר שצברנו כל כך הרבה ניסיון בפרידות ובהתחלות חדשות, שכבר פיתחנו מומחיות.
כולנו, כל בני המשפחה, פיתחנו מומחיות כזאת. כל אחד לפי גילו הכרונולוגי והרגשי, רכש ניסיון עשיר ופיתח מומחיות בסופים והתחלות.
כל כך הרבה סופים והתחלות.. חברים שעוזבים באמצע השנה, ילדים חדשים שנכנסים לכיתה, פרידות מחברויות ישנות ורחוקות שלא עומדות במבחן המרחק הגיאוגרפי והפרשי השעות.
פרידות מחלקים מעצמנו שהשארנו רחוק בבית, פרידה מחלקים מעצמנו שהבאנו איתנו וגילינו בדרך שכבר גדלנו מעליהם.
לפני 5 שנים נפרדנו מישראל. מהבית שלנו. מהחברים והמשפחה. מכל הבטוח והמוכר שהכרנו כל חיינו, והגענו לאוזבקיסטן, להתחלה חדשה במקום זר כל כך. כל צעד היה חדש, כל פעולה מוכרת קיבלה טוויסט מקומי, ובשנתיים הראשונות גם טוויסט של קורונה. שלוש שנים אחר כך עזבנו את אוזבקיסטן, נפרדנו מחברים שהפכו למשפחה, מהמקום שהיה לנו לבית 3 שנים, מבית הספר והנוף שליווה אותנו. והגענו לקוריאה. שוב לומדים ללכת מחדש במקום זר וכל כך שונה. הכל שוב חדש מדי, לא מוכר מספיק. שוב למדנו את המנהגים המקומיים, את הנוף החדש, את השפה, את הכללים. והיום, היום אחרי שנתיים נפרדנו גם מקוריאה. ושוב נפרדנו מחברים חדשים שהכרנו ונכנסו לנו ללב, מנוף מקומי מרהיב, מטעמים וריחות של בישול מקומי.
יוצאים מכאן מומחים לסופים והתחלות. התחלות וסופים.
להתראות קוריאה. היית שיעור בלתי נשכח. למדתי ממך המון. עלי, עלינו, על העולם. הגיע הזמן להיפרד. עכשיו הזמן לחופשה קצרה, וממש עוד קצת אני בבית.