עבורנו, ראש השנה הקרוב, הוא גם סוף של הפרק הזה במסע שלנו וגם תחילתה של שנה מיוחדת מאוד עבורנו.
רק בתחילת חודש שעבר חזרנו לארץ אחרי 5 שנים של שליחות בעולם.
חזרנו הביתה, לשנה אחת מזוקקת של ביחד, של משפחה וחברים, של עשייה פנים אל פנים.
ראש השנה הזה עבורי מסמל גם שנה של חגים בהם לא אצטרך "לעבוד" בלחגוג את החג.
כשאת גרה בחו"ל את ממש צריכה לעבוד בלהכניס את החג, צריך ממש להראות לו את הדרך פנימה אל הקירות שהיו לנו לבית במקום הרחוק בו גרנו. צריך לעבוד בלרכוש חברים חדשים שישבו סביב השולחן, צריך לעבוד בללמד את הילדים על סמלי החג ועל המשמעות שלו כי בבית הספר המקומי שם לא יעשו את זה. צריך לנגן את השירים בבית, ולהכין את המאכלים המוכרים, כדי לאפשר לריחות, לטעמים ולאווירה להיכנס פנימה.
אני לא אשכח איך ישבתי איתם באוזבקיסטן לצייר ברכות שנה טובה, ברוסית (!), לנני האוזבקית שלנו, רק כדי שיכירו את מנהג החג. ואיך קישטנו את הדירה בשרשראות צבעוניות של סוכה כי לא הייתה לנו סוכה אחרת לחגוג בה. איך בקוריאה הצלחנו לאסוף 50 איש סביב שולחן החג מה שגרם לנו להשכיר חדר בבנין כדי שכולנו נוכל לחגוג יחד. את ימי הכיפור עשינו בחמש השנים האחרונות בעיקר לבד. ארוחה מפסקת קטנה, הילדים נשארו בבית ולא הלכו לבית הספר שלא מכיר את היום המיוחד הזה. הרחובות בחוץ היו סואנים כהרגלם, והבית השתתק לבד למשך יממה אחת.
עכשיו אנחנו כאן, בבית. לא צריך לעבוד קשה כדי להכניס את החג. השירים והפרסומות שברדיו בתקופה שלפני כבר מספרים על החג שמתקרב, הילדים חוזרים מהלימודים עם סיפורים על החג, עם טעם של תפוח בדבש על השפתיים, מזמזמים את שירי ראש השנה ומנגינות של סליחות.
הרימונים ממלאים את החנויות, כל מוכר וכל מכר מברך ב"חג שמח" בימים שלפני החג. לא צריך לעבוד קשה כדי להביא אותו אלינו, מקסימום לפתוח לו את הדלת.
אבל כאן, במקום המיוחד הזה, החג לא בא לבד. הוא מגיע עם ימי זיכרון, עם כאב, עם אובדן.
כאן, במקום המיוחד הזה, חגים ומועדים הולכים יחד. ימי חג וימי זיכרון. ימי ברכה וימי סליחות.
כאן, במקום המיוחד הזה, כל ברכת "חג שמח" מלווה ב"שיבואו ימים טובים יותר" או "שכולם ישובו במהרה" או "שנשמע בשורות טובות".
כאן אולי לא צריך לעבוד כל כך קשה כדי להכניס את החג, אבל צריך לעבוד קשה כדי לחגוג כשהוא כבר פה.
לצד הכיסא הריק, לצד סמל החטופים, לצד המילואימניקים ששם, לצד הגעגוע למי שכבר לא יחזור.
לצידם להניח צלחת ברכות חג על השולחן החגיגי ולחגוג. לברך ולחגוג. להיפרד מהשנה שהסתיימה, לברך את השנה החדשה שתבוא. ולחגוג, לצד הכאב.
אתמול הצלחנו בתוך כל ההכנות, לצאת להופעה של שלמה ארצי בקיסריה. כמה התגעגענו לזה. קהל ישראלי ממלא את האמפי, טווח הגילאים נע בין 5 ל-85. כולם שרים עם שלמה על גבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת, ועל ההוא שניגן בבר קודר ברחוב המסגר. ולפני שסיימנו עם קצת שמש בכיסים, לקחנו כמה דקות להכיר ולהוכיר חלק מהנופלים. כל האמפי שר יחד בכאב על שדות של אירוסים בהם כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.
את השנה החדשה אנחנו מתחילים בבית. כאן, בארץ הזאת, במקום המיוחד הזה. בו חגיגות ואזכרות באים יחד. שמחות וכאבים כמעט בלתי נפרדים. סופים והתחלות מתערבבים אחד בשני.
השנה אני כאן, חוגגת וכואבת מקרוב, ולא רק מרחוק. מאחלת לי ולכולם לזכור ש"אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם, אהבה לא נשכחת. וקול אמיתי של תפילה, ורגע מושלם כדי לתת ולקחת. ולא, לא לפחד מהפחד".