רילוקיישן וגעגוע

נכנסתי אליה למיטה אחרי שסיימתי להרדים את איתן התינוק.. 

היא ממהרת לקרוא את השורות האחרונות בעמוד של הספר שהיא קוראת עכשיו, כבר מחזיקה ביד

השניה את הסימניה המאולתרת שהכינה, ומקרבת אותה בקצב קריאת השורות, אל הספר,

מתכוננת לסגור אותו, ולהתפנות לזמן המיוחד הזה שלנו.

היא יודעת שכשאני נכנסת אליה למיטה זה הזמן להניח את הספר ולנצל כמה דקות של ביחד לפני

שאפציר בה ללכת לישון.

כשעיניה רודפות אחרי השורות האחרונות, אני מנצלת את העובדה שהיא מרוכזת במטרתה, לסיים

את העמוד, ומנשקת את לחייה בעדינות, שוב ושוב ושוב. יודעת שהיא לא תפסיק אותי עד שלא

תסיים את העמוד הנוכחי.

זהו. העמוד נגמר. היא מניחה את הסימניה בין כתליו, מניחה את הספר על השידה שליד מיטתה,

ואני גובה ממנה עוד כמה נשיקות. ככה שיהיה. למקרה שחס וחלילה, בקרוב תגיע לגיל הזה שכבר

מתקמצנים בנשיקות לאמא..

עכשיו זה רק אני והיא.

אנחנו מדברות על השבוע שהיה (הפקת הדרמה המדהימה בה השתתפה), ועל זה שעכשיו

(מדברות על השואה, על מלחמת העולם השניה וגם קצת על הראשונה), וגם על השבוע שיהיה.

היא מספרת שהיום דיברו בכתה על איך יראה היום המושלם בחייהם.

היא סיפרה שחלמה בקול על יום במלדיביים (לא פחות), עם המשפחה שלה, כשבלילה היא זוכה

לישון בין אמא לאבא, או לבד, היא עוד לא החליטה, ואז היא חוזרת לבית הספר, וממשיכה למפגש

עם החברות..

ואני, אני סיפרתי לה שרק אתמול היה לי מין יום מושלם בחיי.

במבט מופתע מאוד היא שאלה "אתמול??" כמי שיודעת שאתמול לא הייתי במלדיביים, אפילו לא

קרוב..

"כן, אתמול", עניתי לה. "כאן, אצלנו בסלון". אתמול היה יום ראשון שכזה, שבחסות החיים בגולה

הוא יום שבתון. בשעות אחר הצהריים מצאנו את עצמנו בסלון, המבוגרים שבינינו שותים קפה קר,

והילדים שייק פירות, והם, יושבים יחד במרפסת, משחקים אחת עם השני, עם השלישית והרביעי.

בלי מסכים, בלי תנאים, בלי ריבים (טוב, כמעט).

אלכסה ניגנה ברקע את המוזיקה שפקדנו עליה (היחידה בבית שעוד מקשיבה לנו, וגם זה לא

תמיד), ואני, התבוננתי עליהם, ועל האבא האהוב שלהם, והרגשתי שזה מין יום מושלם בחיי. ממש

ככה, כמו שהוא. מושלם.

השמש שהתחילה לשקוע בחוץ גרמה לגווני הג'ינג'-בלונד שלהם לנצנץ, ואפילו הרוח הקרה

שהפתיעה פתאום לא הצליחה לגרום להם להיפרד מהרגע הזה שלהם יחד ולהבריח אותם חזרה אל

תוך הבית. אפילו לא את גפן, שלאחרונה מסתובבת בבית בבגד ים.

כשסיימתי להסביר לה למה היום של אתמול היה כל כך מושלם עבורי, היא התבוננה בי בשקט

ושאלה, "מאיפה כל החכמה הזאת שלך אמא?"

אולי גם היא הבינה פתאום שמושלם זה שלם… גם אם הוא לא במלדיביים, אלא בסלון הדירה

האוזבקית שלנו כאן בטשקנט..

רציתי להגיד לה שרק מי שחסר לו יודע להעריך.. אבל לא אמרתי.. רק סיפרתי שאני מתגעגעת לכל

אותם החלקים שלי שנשארו רחוק בארץ…

כשעושים מעבר כל כך גדול ורחוק יש המון געגועים.

געגועים למוכר ולאהוב, לחלקים ולשלם, אלה שרחוקים וגם לאלה שאינם…

לפעמים הגעגוע מלווה בכאב חד ולפעמים הוא כמו עוד צל שמתהלך איתנו ברחובות. אבל כך או כך, הגעגוע הופך לחלק בלי נפרד מהחיים של מי שעובר למקום אחר, רחוק בעולם.

***

ביקור מולדת:

זהו.

הביקור שלנו בארץ הגיע לסיומו.

10 ימים אינטנסיביים בטירוף, מרדף בלתי פוסק בניסיון (כושל) להספיק הכל.

עזבנו את השלג ואת הרחובות המנצנצים בקישוטי חג המולד, ונחתנו ב"חורף" הישראלי ישר לסופגניות והאורות של חנוכה.

ידעתי מראש שזה יהיה ביקור צפוף ולחוץ.

ידעתי מראש שלא נצליח להספיק הכל.

ובכל זאת לא הפסקנו לנסות..

בסוף כל יום נפלנו גמורים למיטה.

מדי כמה ימים במיטה אחרת. בעיר אחרת.

חרשנו שוב ושוב את הכבישים המחברים בין הבית של סבא וסבתא מצד אחד אל הבית של סבא וסבתא מהצד השני.

בדרך עצרנו בבית של הדודים והדודות, חברים וחברות..

בכל פעם העמסנו את ארבעת השובבים, ששאלו בתחילת כל נסיעה איפה נישן היום? וכמה זמן תיארך הנסיעה הפעם..

חזרנו עם כפול מזוודות מהכמות איתה הגענו. מועמסים הפתעות לילדים וטעמים של בית. אתמול, מאוחר בלילה דחסנו הכל אל תוך המזוודות המסכנות, מנצלים כל מילימטר מרובע בתוכן.

מוקדם בבוקר, לפני שהשמש התעוררה, התעוררנו אנחנו. וגם סבתא דולי, שמיהרה להכין לנו צידנית עם כריכי חביתה חמים וקוטג' של ישראל לדרך. שיהיה.

האמת היא, שאתמול כבר הרגשתי שהגיע הזמן לחזור אל הפינה האוזבקית שלנו. הרגשתי שדי. התעייפתי מההתרוצצויות ממקום למקום, מלנסות לנהל את הבלאגן שבתוך המזוודות, מלנסות להספיק את הכל ואת כולם. עייפתי. הייתי בבית, ורציתי הביתה. למקום בו כל דבר מונח במקומו הסטטי והלא מתנייד. למקום בו יש לנו כבר שגרה. הילדים אמנם חוזרים להמשך חופשת החורף שלהם, אבל קייטנת הסבא-סבתא-הכל כלול הזאת בה מוגשים ממתקים, גלידות וחטיפים כל יום, יחד עם גשם מתנות בלתי פוסק מצד הדודים והדודות, הסתיימה. ועכשיו נצטרך לעזור גם להם, שוב, לחזור לשגרה.

חשבתי שיהיה לי קל יותר להיפרד.

שהכמיהה לשגרה וליציבות תהפוך את הפרידה לחדה ומהירה.

טעיתי.

שניה לפני שנכנסתי לאוטו, תפס אותי מחנק כזה בגרון והדמעות החלו לרדת מעצמן. ככל שהאוטו התקרב אל שדה התעופה, ככה רציתי יותר עוד חיבוק אחד אחרון מאמא שלי ועוד נשיקה אחת קטנה מאבא..

עד עכשיו אני לא בטוחה מה לחץ יותר על כפתור הדמעות- תחושת הגעגוע שמלווה כל פרידה, או תחושת ההפתעה שהיא הופיעה ככה פתאום מבלי שהייתי מוכנה לה…

כל הביקור חשבתי שאני גיבורה.

ש"הנסיעה הזאת הייתה רק בשביל הילדים". 

כי "הם לא היו בארץ כבר שנה וחצי והם מתגעגעים". ואני, אני בסדר גמור. באמת. קטן עלי המרחקים והגעגועים. כבר התרגלתי.

אבל לא. הגעגוע שלי עדיין שם. רגיש, דוקר, קיים.

מה הייתי עושה בשביל עוד חיבוק קטן של בית..

ועכשיו, אנחנו על המטוס.

בדרך לשם.

אל הבית החדש-ישן. באוזבקיסטן.

אל המקום בו עוד יש לנו שגרה, והרבה הרבה געגוע.

עד הפעם הבאה..

***

חורף וגעגוע:

החורף הגיע מוקדם מהצפוי.

רק לפני רגע עוד התלהבנו מהסתיו האוזבקי היפה כל כך הזה שצבע את כל הרחובות בצבע הג'ינ'י המיוחד הזה, כאילו התאימו את עצמם לשערות ראשם של שלושת השובבים שלי..

ועכשיו, כבר יש חורף. חורף אמיתי. עוד לא ראיתי חורף כזה. המעלות צנחו אל מתחת לאפס, והאויר קפא. מעולם לא חשבתי שיכול להיות לי קר בגבות… שקיות הוואקום שהגיעו סגורות עוד מהמכולה מהארץ, נפתחו עד האחרונה שבהן והכניסו את מעט הריח שנשאר בהן מהבית.. הריח של בית והריח של החורף התערבבו פתאום..

כשהשלג התחיל להיערם, הסתכלנו החוצה ופתאום זה הרגיש כאילו אנחנו חיים בתוך גלויה.. זה הרגיש כמו חו"ל. ואז עוד אסימון קטן נפל- אנחנו חיים בחו"ל.

קונפטי של שלג נפל מהשמיים, גגות הבתים ברחובות עומדים בקושי בנטל של הררי קצפות השלג, והעצים נראים כאילו ציירו עליהם שלג כמו בסרטים המצוירים. האנשים ברחובות עטופים במעילים עם כובעי צמר ופרווה, נראים כאילו אסקימוסים בכל הגדלים ממלאים את הרחובות..

לא חשבתי שאני אתלהב ככה ממזג האויר. לא חשבתי שהוא יביא איתו כל כך הרבה געגועים וזיכרונות.. כי כשקר בחוץ, אני מיד שולפת את תבשילי החורף. מרקים מכל הסוגים התחילו לחמם את הבית ולפזר ריחות מוכרים.. והרבה געגועים.. ומלחמות השלג עם הילדים גרמו להם ולנו לחשוב על כל מי שהיינו רוצים שיהיה פה עכשיו ויקבל איזה כדור שלג טוב כזה ישר לתוך התחתונים..

כשהידיים שלהם קפאו מהקור של המשחק בשלג, הכנסתי אותם לחולצה שלי כמו שאבא שלי היה עושה לי כשהייתי קטנה, וכשהאף של נגה היה אדום מקור הנחתי יד חמה על לחייה וחיממתי אותה, והיא נמסה לתוך כף היד שלי מופתעת מהחום שיוצא ממנה.. כמו שאני הייתי נמסה מחום ידה של אמא שלי.. שהייתה מספרת לי איך סבתא רחל תמיד הייתה אומרת "יד חמה – לב חם"..

וחשבתי על כל הלבבות החמים האלה.. שאני מתגעגעת אליהם..

בימים האחרונים החורף הגיע. מוקדם מהצפוי. והביא איתו עוד געגוע..

לא היה שלג בטשקנט כבר 15 שנה.. כאילו הוא חיכה לנו.. כאילו הוא אומר לנו שלא נדאג.. העונות מתחלפות… השינוי מגיע.. כל דבר יגיע בעיתו.. גם הקורונה עוד תחלוף והגעגוע עוד יקבל מזור.. הטיסות יחזרו, הם יבקרו כאן ואנחנו עוד ניסע לשם… גם עונת הקורונה תתחלף.. נכון?.. אין מצב שלא..

בדרך לבית הספר, כשאנחנו מצטופפים ברכב של אדגר הנהג, לבושים במיטב בגדי החורף שלנו, כמעט ולא יכולים להזיז יד או רגל, התבוננו על הרחובות הלבנים, ופתאום אני שומעת את קולה של נגה מהמושב האחורי- "אנחנו משפחה ברת מזל"..

היא צודקת.

וכמה כבר למדנו, וכמה כבר עברנו, וסך הכל עברו רק 4 וחצי חודשים..

כמה עונות התחלפו כאן מאז שהגענו, כמה געגועים הגיעו וחלפו, כמה אתגרים וקשיים, ושמחות וחגיגות, כמה מזל.. כמה מזל שיש לי אותם.

כמה מזל.

היכולת שלנו וגם שלהם להתבונן על חצי כוס המלאה בתוך המסע שלנו היא חלק מהכוחות ששומרים עלינו כאן. בייחוד ברגעים או עונות שמציפות את הגעגוע הביתה.

אני משתדלת להזכיר להם, וגם לי, שזה שיש לנו למי ולמה להתגעגע כבר הופך אותנו לברי מזל. כי זה לא מובן מאליו שיש אנשים ומקומות בחיינו ששמור להם מקום בלב החם שלנו, כשבחוץ קפוא..

געגוע הוא חלק בלתי נפרד מרילוקיישן, ויש לתת לו את המקום הראוי לו. לחבק אותו, להסתכל לו בלבן של העיניים ולא לפחד מהרגשות שהוא מביא איתו.