אחרי מסע מפרך, מרתק ומאתגר של 6 וחצי שנים, סיימתי את לימודי הדוקטורט שלי.
כן. באמת. זה נגמר. ואני? עדיין מתקשה לחגוג.
לא קפצתי, לא צעקתי בהתרגשות, לא מיהרתי לספר לכולם (נתי, הילדים וההורים עשו את זה במקומי). נשארתי מאופקת. כמעט לא מאמינה. חוששת שמישהו עוד עלול להתחרט.
את לימודי הדוקטורט התחלתי שנה וחצי לפני שיצאנו למסע הרילוקיישן שלנו. נרשמתי ללימודים מתוך הבנה מוחלטת שיש סיכוי טוב שנצא לשליחות ואני, שחששתי מאוד לאבד את עצמי ואת העשייה המשמעותית שהשקעתי בה המון בארץ, החלטתי במודע לקחת איתי אל המסע את לימודי הדוקטורט. בניסיון להבטיח לעצמי שלפחות פיסה אחת ממני, מדפנה של ישראל, תצטרף למסע המשוגע והכל כך חסר ודאות שיצאנו אליו.
אז בשנה שקדמה לרילוקיישן סיימתי את כל הקורסים שהייתי צריכה, את הרעיון למחקר קיבלתי מהמטופלים שלי במערך המטואונקולוגיה ילדים. באת פגישות הטיפול הקבועות שלי עם טל, נער חכם בן 14 שהגיע למחלה עם גידול סרטני במוח, הוא אמר לי "דפנה, אני עומד למות ואנחנו צריכים לספר את זה להורים שלי". ההורים של טל בוודאי ידעו מה מצבו, וגם הצוות הרפואי שטיפל בו, אבל המבוגרים בחייו התקשו להתמודד עם האתגר המורכב של קיום תקשורת פתוחה על מחלתו המסכנת חיים של טל. האמירה העוצמתית של טל הייתה בשבילי כותרת לתופעה רחבה אליה נחשפתי – קושי לקיים תקשורת פתוחה עם ילדים שחולים במחלות מסכנות חיים על מצבם. החלטתי לחקור את הנושא לעומק והתחלתי לכתוב את הצעת המחקר.
כשהגיע הזמן (בשיא הקורונה) לצאת ליעד הראשון במסע שלנו – אוזבקיסטן, ארזתי בנוסף למזוודות ולשלושה ילדים, גם את לימודי הדוקטורט. מעט אחרי הגשתי את הצעת המחקר וגיליתי שהמנחה המנטורית שלי חלתה מאוד ופרשה במפתיע. זו הייתה טלטלה קשה.
כשאני נמצאת באוזבקיסטן נאלצתי למצוא פתרונות, לבקש עזרה, לגייס הנחיה אחרת. הצעת המחקר הייתה צריכה להשתנות. הכל התערער. קולות רבים המליצו לי (שלא לומר עודדו אותי) לפרוש. לוותר. להקפיא את הלימודים עד שאשוב לארץ מהרילוקיישן. ואני התעקשתי להמשיך. רציתי לשמור על הדוקטורט וגם רציתי שהוא ימשיך לשמור עלי. על החלקים בי שהבאתי איתי מהארץ.
לא וויתרתי. עשיתי מה שנדרש כדי להמשיך. שיניתי את הצעת המחקר, ומהלימונים עשיתי לימונדה והפכתי את המחקר למחקר בינלאומי השוואתי בין ישראל לאוזבקיסטן. מחקר על *מסוגלות עצמית לקיים תקשורת אפקטיבית עם ילדים החולים במחלה מסכנת חיים: מנקודת מבט רב-תרבותית של אנשי צוות רפואי והורים, בישראל ובאוזבקיסטן*.
האתגרים המשיכו לבוא. הבדידות סביב המחקר והכתיבה הלכה וגדלה. המאבקים בתחנות רוח הלכו והתרבו. ואני בשלי. לא מוותרת.
הייתי יוצאת בלילות לבתי קפה, למצוא פינה שקטה עם ווי-פיי לכתוב. בתי הקפה באוזבקיסטן כבר הכירו אותי. בחלקם כבר היה לי מקום קבוע.
את הראיונות למחקר עם המרואיינים בישראל, עשיתי בחורף הקשוח של אוזבקיסטן, עם הפסקות חשמל מרובות תחת מנורת החירום הנטענת, פעם אפילו בלובי של בית המלון אליו ברחנו אחרי 3 ימים של הפסקת חשמל, מים וגז תחת קור של מינוס 23 מעלות. עבור הראיונות עם המרואיינים באוזבקיסטן גייסתי והכשרתי עוזרת מחקר מקומית.
כשעברנו לקוריאה כל הנתונים כבר היו אצלי. השקעתי את השנתיים פה לנתח אותם ולכתוב.
לכתוב בלילות, לכתוב בימים. לכתוב ולמחוק, ולכתוב ולמחוק. הילדים, שהתרגלו לראות אותי לילה אחרי לילה על המחשב, כבר ידעו – אמא עושה דוקטורט. אחת לכמה זמן שאלו ביאוש תמים "מתי זה כבר יגמר? מתי כבר תסיימי את הדוקטורט הזה שלך?", מבלי בכלל לדעת שגם אני, שאלתי את השאלה הזאת את עצמי, כל כך הרבה פעמים.
הימים עברו, האתגרים לא. למדתי שיעורים חשובים בדרך. על עולם האקדמיה, על אנשים שפגשתי בדרך הזאת, על עצמי.
לקראת הסוף, אני מודה, כמעט ונשברתי. כמעט וויתרתי. כמעט והותשתי כליל. כמעט ולא נותר בי כוח. כמעט, אבל לא.
לנגד עיני עמדו המשפחה היקרה שלי שתמכה בי כל כך, ולא היה לה ספק שאצליח. וגם האנשים היקרים להם רציתי להקדיש את המחקר החשוב כל כך הזה.
לפני כמה ימים קיבלתי הודעה עם האישור שכל כך ייחלתי לו. זה נגמר. הדוקטורט אושר. ואני, מותשת, לא קופצת, לא מתרגשת. מתקשה להאמין שזה נגמר.
נתי והילדים צועקים בקול. רוקדים סביבי. מאושרים כמו רק מי שעבר איתי את הדרך הזאת יכול להיות.
אני בלי להתכוון מנסה לכבות את ההתלהבות "יש עוד תהליך בירוקרטי לסיים", "אני עוד צריכה לעשות טופס טיולים", "בואו נחכה עם החגיגות לקבלת התעודה". והם, לא מוכנים לאפשר לי לכבות אותם. ממשיכים לרקוד ולשמוח, לפרגן ולהתרגש. הוא שולח מיד הודעות בכל קבוצות הוואטסאפ האפשריות, נגה שולחת הודעה גאה לכל שכבת כתה ו' כאן בסיאול.
השמועה על הדוקטורט שהגיע לסיומו סוף סוף תפסה חזק, וגל של תגובות החל להגיע. החל מ"ד"ר תצילי אותי" ועד להודעות שמתחילות ב"בוקר טוב ד"ר פורמן". הודעות של תמיכה ופרגון עטפו אותי. מרחוק ומקרוב. לאט לאט ההבנה שזה באמת נגמר, החלה לחלחל גם אצלי.
היום אני כבר מאמינה שזה קרה באמת. שהצלחתי. מבינה שייקח לי עוד הרבה זמן לאסוף את השיעורים החשובים מהדרך, ולשחרר את הקולות שערערו אותי ולא האמינו ביכולת שלי להצליח.
הנה כמה מהשיעורים שלמדתי מהמסע אל הדוקטורט:
- לא לשכוח אל ה"למה"- את מחקר הדוקטורט לקחתי איתי אל מסע הרילוקיישן כי האמנתי באמת שהוא ישמור עלי. בתוך כל חוסר הוודאות שמאפיין מסע חוצה גבולות (אישיים וגיאוגרפיים) וההבנה שאין סיכוי שבתוך כל השינויים שעוד צפויים לי אני אשאר בדיוק אותו, החלטתי לקחת איתי פיסת וודאות מהארץ. פיסה מהזהות שלי כפי שהכרתי את עצמי לפני היציאה לרילוקיישן. כשהיה לי קשה במיוחד, כשקולות מבחוץ עודדו אותי לפרוש, הזכרתי לעצמי את שכדי שלימודי הדוקטורט ישמרו עלי, עלי לשמור עליהם גם כן. וגם, חשבתי על טל, ועל כל הילדים שפגשתי גם במחלקות בישראל וגם בהמשך בבתי החולים באוזבקיסטן. כל אותם הילדים היו תזכורת תמידית ללמה חשוב להמשיך את המחקר החשוב הזה.
- להפוך את הקולות הרעילים לדלק- את לימודי הדוקטורט התחלתי עם מנחה שהייתה מנטורית עבורי באקדמיה. היא האמינה בי כבר מהתואר הראשון ועודדה אותי להפוך לעובדת סוציאלית והבטיחה לי שתשמור לי מקום כשאשוב אליה ללימודי דוקטורט. זה היה ברור לה שזה יקרה עוד לפני שזה היה ברור לי. בחרנו אחת בשניה. כשהיא חלתה בדינמציה ולא זכרה מי אני, כבר הייתי באוזבקיסטן. נאלצתי לגייס הנחיה כמעט חדשה מרחוק, מול אנשים שלא באמת הכירו אותי כמוה לפני. אנשים רבים מתוך האקדמיה הפעילו עלי לחצים לפרוש. במסווה של דאגה ניסו להסביר לי שזה בלתי אפשרי, שאין סיכוי שאצליח, שהעובדה שאני בחו"ל רחוקה רק תקשה עוד יותר ועוד ועוד רעשי רקע קשים. החלטתי לא להקשיב להם. כמו שמורה הנהיגה שלי אמר לי בגיל 17 על נהגים שצפרו לי בכביש "תדמייני שהם מוחאים לך כפיים". ככה החלטתי לשמוע את הקולות הרעילים – כמו מחיאות כפיים. והמשכתי, למרות הכל. זה עזר לי להמשיך.
- לעשות מהלימונים לימונדה – המציאות שנקלעתי אליה אחרי הפרישה של המנחה הראשית הייתה מורכבת ומאתגרת במיוחד. מצאתי את עצמי רחוקה, באוזבקיסטן, עם מנחות שלא הכירו אותי באמת, נלחמת ברעשי רקע רעילים ואחרי כשנתיים וחצי לתוך לימודי הדוקטורט צריכה להתחיל כמעט מהתחלה. החלטתי לקחת את "הלימונים" שנפלו עלי ולעשות מהם לימונדה – החלטתי להפוך את מה שאחרים ראו כקושי או בעיה, העובדה שאני נמצאת באוזבקיסטן, כמקור לייחודיות וחוזק למחקר שלי והפכתי אותו למחקר השוואתי בינלאומי בין ישראל לאוזבקיסטן. מה שהפך את המחקר למרתק אפילו עוד יותר.
- חשוב מאוד לחגוג הצלחות בדרך ולא רק בסופה – קשה מאוד לעבור מסע של שש וחצי שנים בלי לחגוג הצלחות קטנות בדרך. מצד שני קשה מאוד לראות הצלחות קטנות כשהמסע הוא מאתגר ומלא ברעשי רקע רעילים. הקפדתי, למרות הקושי, להנות מהדרך ולחגוג כל התקדמות קטנה כגדולה. אישור הצעת המחקר, גיוס עוזרת מחקר, סיום שלב הראיונות, מציאת ממצאים מרתקים, סיום כתיבה של כל פרק. כל אחד מהם היה הצלחה שחגגתי. נקודת ציון לעצמי שאני בדרך הנכונה. לא חיכיתי שאחרים יחגגו יצטרפו לחגיגה. כשהאישור הסופי לדוקטורט הגיע כבר היה לי קשה לחגוג. כמעט ולא האמנתי. חיכיתי שמישהו יגיד לי שהייתה טעות, שזה לא באמת הסתיים, שהם התחרטו. אז, ברגע הזה, האחרים סביבי הם מי שהתחילו את החגיגה ואני הצטרפתי. בלי החגיגות הקטנות בדרך לא הייתי מצליחה להגיע לחגיגה שבסוף.
כשיצאנו לרילוקיישן לפני 5 שנים, לקחתי את לימודי הדוקטורט כדי שהחלק הזה בי, של המחקר, הסקרנות, הכתיבה, העשייה, לא יאבד בתוך הדרך החדשה והלא מוכרת. הבטחתי לעצמי שבעוד חמש שנים אחזור הביתה עם הדוקטורט מוכן.
בעוד 4 ימים נעזוב את סיאול ונצא לדרך חזרה הביתה. אנחנו, המזוודות, ארבעה ילדים, ודוקטורט אחד. הצלחתי.