עברו כבר חודשיים מאז שנחתנו בישראל, מאז שחזרנו הביתה בתום הרפתקה מטורפת בעולם.
המכולה שהגיעה באיחור, הביאה איתה לא פחות מ-182 ארגזים (!), אותם היינו צריכים לפרוק, בטרם נארוז אותם שוב בעוד 9 חודשים (!).
היום, בערך חודש מאז הגעת המכולה, אני יכולה לומר שכמעט כולם פורקו. כמעט.
כמעט כל דבר בא על מקומו. חוץ מכמה ארגזים סוררים שיש עוד התלבטות אם לפתוח אותם או להיפטר מהם. הספק לגבי הדברים שעדיין לא מצאנו בתוך הארגזים שכן נפתחו, נלחם עם חוסר המוטיבציה להתמודד עם הארגזים שעוד נותרו סגורים. המאבק הקשיח בין להיאחז במה שהבאנו איתנו משם לבין הצורך לשחרר ולקבל את מה שיש לנו כאן, הוא מאבק לא פשוט. הארגזים רק נותנים לו מסגרת.
יש דברים שהבאנו איתנו משם, וגילינו להפתעתנו שלא מתאימים למידות שכאן, או שמתח החשמל שלהם לא תואם. ואני לא מתכוונת רק למכונת הכביסה הקוריאנית של 21 ק"ג שלא עוברת במשקוף הדלת הישראלית. יש רגעים שהמידות והמתח החשמלי (הנמוך) שהתאימו לחיים שלנו שם, לא ממש מתאימים לקצב המטורף והמתח הגבוה של החיים בארץ.
בניגוד למכונת הכביסה שנותרה ארוזה בארגז עד למעבר הבא, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר סגורים וארוזים, עטופים בפצפצים, עד שנגיע למקום הבא שיציע לנו את התנאים המושלמים להתחבר לחשמל. אנחנו חייבים מיד להתאים את עצמנו לקצב המהיר, למתח הגבוה ולמציאות שכאן.
ובאמת, בניגוד לארגזים, הילדים מצאו את מקומם די מהר. כל כך מהר שיש ימים שזה מרגיש כאילו מעולם לא עזבנו. החברים המעטים איתם שמרו על קשר מקרקרים סביבם ויוצרים תחושה של חברות שהמשיכה מהמקום בו הפסיקו בפעם האחרונה, וחברים חדשים כבר ממלאים את הזמן שנותר. אבל יש גם ימים בהם הפערים בין המקום ממנו חזרנו והמקום שהוא הבית שלנו נראים בולטים יותר. פערי השפה, המבטא, החוויה בבית הספר, הביחד האינטנסיבי שכמעט ולא משאיר מקום ללבד. העובדה שאפשר לראות את סבא וסבתא כמעט בכל פעם שמתחשק, ולפגוש חברים בספונטניות שאין שניה לה בעולם.
ההסתגלות למציאות של המקום המיוחד הזה מהירה פי כמה מקצב פריקת המכולה. גם לטוב שיש לבית הזה להציע וגם למציאות המלחמה של אזעקות וריצה לממ"ד. בכל זאת, חמש השנים האחרונות היו עבורנו חדר כושר לשרירי ההסתגלות.
ונכון, יש משהו מדהים ביכולת המהירה להסתגל, למצוא מקום, לייצר חברים ולהרגיש בבית. אבל אני לא יכולה שלא להתבונן מהצד ולחשוב בכאב, על הפרידה שעתידה לבוא רק בעוד 9 חודשים.
אני יודעת, אני עושה את מה שהבטחתי שלא אעשה. אני רואה כבר את הסוף של השנה הזאת במקום להתמקד בכאן ועכשיו, במקום להנות מהזמן שיש לנו. אבל איך אפשר שלא? אני נעה בין הרצון לאפשר להם, לכולנו, לטעת כאן שוב שורש, לבין הרצון להגן עליהם מפני הפרידה הקרבה. ונכון, אנחנו כבר מומחים לסופים והתחלות, אבל מי אמר שהמומחיות הופכת את כל הסיפור הזה לפשוט יותר? לכואב פחות? זה חלק מהמומחיות, היכולת לראות את העתיד לבוא, היכולת לחוש מעכשיו את כאבי הפרידה שעוד לא התחילה, היכולת להרגיש את הגעגוע עוד לפני שבכלל עזבנו. ולהמשיך בכל זאת, למרות הכל, להיות כאן באמת.
אז מה עושים? שמים את זה על השולחן. מסתכלים לזה בלבן של העיניים. כשכואב- כואבים, כשגעגוע- מתגעגעים, כשעצוב עצובים. וגם, כשמח- שמחים, כשכיף- נהנים. שוב ושוב מזכירים לעצמנו שעכשיו אנחנו כאן, וגם שאנחנו יודעים לשמור על קשר כשנהיה שם.
מודים שאימוני כוח מתקדמים לשרירי הסתגלות לא בהכרח מפתחים סיבולת לב ריאה של געגועים. את זה אפשר לפתח באמצעות אימון מתמיד ועקבי של תקשורת פתוחה על הרגשות כדי שלא יחוו כמציפים או בלתי ניתנים להכלה. אבל הם תמיד יכאיבו. ככה זה געגוע.
בינתיים אנחנו פה. ממשיכים לפרוק את הארגזים שנותרו, ממשיכים להתאים את עצמנו לקצב המטורף של הארץ הזאת, ממשיכים לנצל את הזמן הכי טוב שאפשר.