בערך פעם בשבוע, לפעמים יותר, מגיעה אלי בקשה לייעץ או להדריך הורים איך לדבר עם ילדים על מקרה של מוות, אובדן או שינוי משמעותי במשפחה.
בתוך שנים של ניסיון בטיפול, הדרכה וליווי משפחות סביב נושאים אלו, גם אני נדרשת להשתמש בכלים המקצועיים שלי בעקבות אובדן אישי, שינויים ומעברים.
בעקבות התדירות הגבוהה של יעוץ וטיפול סביב מוות ואובדן במשפחה, שעולה לאחרונה אפילו יותר, אני משתפת גם כאן כמה כלים וכללים בסיסיים. מקווה שיהיה לעזר למי שזקוק לכך:
בואו נודה באמת, אף אחד מאיתנו לא אוהב לדבר עם הילדים על מוות או אובדן.
והאמת היא שאף אחד מעולם לא לימד אותנו או הכין אותנו לסיטואציות כאלו.
אבל אם נרצה או לא, הילדים שלנו פוגשים מוות ואובדן כבר מגיל מאוד מאוד קטן, ואין לנו באמת שליטה על זה.
אבל יכולה להיות לנו שליטה על האופן בו החוויה הקשה הזאת תהיה מתווכת להם על ידנו.
אנחנו יכולים להיות אלה שמשאירים עבורם דלת פתוחה לדבר על הכל, גם על הדברים הקשים באמת.
למה בכלל צריך לדבר על זה?
הרבה מהמבוגרים מעדיפים שלא לדבר על זה.
אנחנו מספרים לעצמנו ש”הם קטנים מדי כדי להבין”, ש”הם גם ככה לא ממש הכירו את הנפטר”, או “עדיף שהם לא יראו את כולם בוכים ועצובים, זה סתם יכביד עליהם”.
אבל האמת היא, שהילדים שלנו מבינים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. הם רואים הכל, שומעים הכל, ואת מה שהם לא מבינים הם ישלימו מהדמיון במידה וירגישו שאין להם את מי לשאול.
תמיד נעדיף לספק להם מידע אמיתי מאשר לאפשר לדמיון שלהם להשתולל.
תפיסה של מוות אצל ילדים
ילדים בגילאים וברמות רגשיות שונות חווים מוות ואובדן בדרכים שונות. האופן שבו הם מבינים אובדן מושפע מכמה יכולות שמתפתחות בהדרגה, ביניהן:
הבנת הזמן – ילדים צעירים חווים את הזמן כמשהו שחוזר על עצמו, ולכן לפעמים הם חושבים שגם אחרי מוות אפשר “לחזור”.
קשר וקרבה – רק כשילד לומד שאנשים קיימים גם כשהם לא לידו, פרידה מתחילה לקבל משמעות רגשית.
הבנת העצמי – ככל שהילד מבין את עצמו כישות נפרדת וקבועה, כך הוא יכול להבין טוב יותר פרידה סופית.
ועדיין, גם ילדים מאוד קטנים מבינים כשמשהו משמעותי מתרחש בחייהם.
אובדן? אבל אף אחד לא מת אצלנו
כשאנחנו מדברים על אובדן, אנחנו לא בהכרח מדברים רק על מוות.
למשל מעבר דירה, מעבר לבית ספר חדש, פרידה מחבר טוב שעזב את הארץ, תינוק חדש שהצטרך למשפחה ו”תפס” את המקום שלי בתור ילד הזקונים, צעצוע שנשבר ונהרס, ואפילו אובדן של שגרת החיים שהייתה לנו לפני המלחמה, אובדן של תחושת ביטחון. כל אלו יכולות להחוות כאובדן ויש ילדים שיזדקקו לתקופת אבל ועיבוד כדי להתמודד עם החוויה שבאה בעקבותיו.
זה קורה גם לנו, המבוגרים.
מה לא לעשות?
- אל תבטלו את היכולת של הילד להבין – תנו לו קרדיט שיש לו את היכולת להרגיש את מה שקורה.
- בלי דימויים מופשטים – לא נגיד “סבא עלה לשמיים” או “הוא עכשיו בעננים”, נגיד את הדברים פשוט וברור “סבא מת ולא נראה אותו יותר”.
- אל תחליטו בשבילם – אל תקחו שליטה מלאה על היכולת שלהם לקחת חלק. תנו להם אפשרות לבחור. לבחור אם לבוא ללוויה, לבחור אם לבוא לשבעה ומתי, לבחור לספר לחברים ואיך.
מה כן לעשות?
- תגידו את האמת – זה לא אומר שצריך לספר הכל לפרטי פרטיים אבל תהיו כנים. שקרים סופם להתגלות, וסביב אובדן, חוויית גילוי השקר יכולה להיות קשה מאוד.
- תנו הכרה לתחושות – גם אם הוא לא באמת הכיר את הנפטר, גם אם אפשר לקנות צעצוע חדש, גם אם המעבר לדירה החדשה הביא איתו הרבה הזדמנויות חדשות – זה עדיין קשה.
- תנו אפשרות לשאול שאלות – זה לא נאום, זו שיחה. הזמינו אותם לשאול וענו על השאלות שלהם בהתאם. תנו להם להוביל את הקצב.
- תנו לגיטימציה לכל מנעד הרגשות – לא חייבים להיות עצובים מעכשיו כל הזמן. צחוק ובכי, כעס וגעגוע, הם חלקים בלתי נפרדים מתהליך של אבל. אפשר גם וגם.
למה לצפות?
זה כמובן משתנה מילד לילד, ובהתאם לסיטואציה, אבל באופן כללי:
- לרוב ילדים ישאלו שאלות. הם יפסיקו לשאול שאלות ולאסוף מידע כשהם ירגישו שהגיעו לגבול היכולת שלהם לשאת אותו באותו הרגע. אפשרו להם להפסיק כשיבחרו בכך, אבל דאגו ליידע אותם שהם מוזמנים לחזור ולשאול עוד מתי שירצו.
- הם לא רגילים לראות את המבוגרים בוכים או עצובים – תנו לזה מקום, הסבירו שגם לנו עצוב או קשה. נרמלו את הסיטואציה החדשה הזו עבורם (וגם עבורכם)
- אחרי אובדן יתכן עיסוק מוגבר יותר במוות או בסופיות. תנו לזה מקום, נהלו שיח פתוח על המחשבות והשאלות שעולות. אם לא תיבהלו, זה יאפשר מקום בטוח לדבר על זה.
וזכרו – כדי להיות שם בשבילם, אתם צריכים גם להיות שם בשבילכם
אפשרו גם לעצמם להרגיש, לכאוב, להתגעגע, לשמוח, להתחבק, להתחזק, להתאבל.
גם איתנו לא ממש דיברו על איך מתמודדים עם אובדן, על איך מעבדים אבל.
גם לנו לא סיפרו שכשנעבור לעיר אחרת או ניפרד מחברה קרובה נרגיש כאילו איבדנו חלק מעצמנו.
בעיקר סיפרו לנו שמוות זה חלק מהחיים, וזה נכון.
אבל זה לא אומר שזה כואב פחות. זה תהליך, שכל אחד ואחת עוברים בצורה קצת שונה.
הקשיבו לעצמכם, למה שאתם צריכים. ואל תחששו לפנות לעזרה.
גם הכאב שלכם צריך מקום.