למדתי המון בשנים האלו של המסע שלנו בחו"ל, עוד מוקדם לסכם אבל תלמידות מצטיינות וחנוניות שכמוני אוספות שיעורים ותובנות עוד באמצע הדרך. לא מחכה לסוף.
ובדיוק הם, השיעורים והתובנות האלו, הם שגרמו לי להחליט לפתוח עסק משלי. עסק שיאפשר לי להקדיש את רוב הזמן שלי למטרה העיקרית שלי: לעשות טוב בעולם.
אז התחלתי לשאול שאלות ולהתייעץ עם מומחים. שהסבירו לי על מודלים עסקיים ועל איך זה אמור להיות ואיך זה צריך להיראות. למרות שהמודל היה קצת שונה ממה שהיה לי בראש הבנתי שאני יותר לא מבינה ממבינה בתחום החדש והמרגש הזה. חקרתי, בדקתי, שאלתי. ולפני כחצי שנה פתחתי את העסק שלי. אל הקליניקה המקוונת שלי קיבלתי מטופלים מהארץ ומהעולם. במקביל, התחילו להגיע אלי פרוייקטים מכיוונים לא צפויים. מצאתי את עצמי עוסקת עוד ועוד במחקר, בפיתוח למידה ובעיצוב מדיניות והטמעת שינוי.
לצד העבודה המרגשת עם המטופלים שלי הבנתי שמרגש אותי לא פחות להמשיך לעשות בדיוק את זה- לפתח פתרונות ישימים לשינוי מדיניות לטובת חיזוק רווחה וחוסן נפשי אצל ארגונים ואנשים, בעולם המשתנה הזה. נשמע כמו סיסמא גדולה ורחוקה מאיתנו נכון?
אבל לא. בתור עובדת סוציאלית התמקצעתי לאורך השנים באבחון, הערכה ויצירת פתרונות לשיפור הרווחה הנפשית של אנשים, משפחות וקבוצות. למדתי לזהות דפוסים, להבין מערכות יחסים ורגשות, ולאתר את הגורמים המעכבים והמקדמים של שינוי וצמיחה. בשנים האחרונות גיליתי שמה שנכון לאנשים, נכון גם לארגונים.
אני זוכרת את עצמי, כבר אז כעובדת סוציאלית מתחילה, מזהה את העוולות ואת החסמים במערכות הממשלתיות והארגוניות, ופועלת לשנות אותם. כשיצאנו אל המסע המשפחתי הזה בחו"ל לפני 4 וחצי שנים התבוננתי על העולם החדש שגיליתי סביב דרך אותן משקפיים שלקחתי איתי לדרך.
המיקוד בטיפול בפרט ובמשפחה, התחלף במבט סוציאלי בוחן ולומד של העולם המשתנה והזר. זה התחיל באוזבקיסטן והמשיך בדרום קוריאה, ותוך כדי מרחוק גם בישראל. המפגש הזה עם העולם הפגיש אותי עוד יותר מקרוב עם החלקים האלו בי שרוצים לעשות שינוי במאקרו. לעזור לא רק לאנשים ומשפחות, אלא גם לארגונים, קהילות וממשלות, לעשות שינוי אמיתי לטובת הרווחה הנפשית של כולנו.
עם השנים ברילוקיישן, היכולות האלה התרחבו, והפכו אותי, מבלי ששמתי לב למי שמפתחת תוכניות חדשניות, בונה מודלים של תמיכה ומובילה שינוי חברתי. וככה מבלי ששמתי לב, זה גם הרבה ממה שאני עושה היום.
לאחרונה מצאתי את עצמי בחשיבה מחודשת לגבי העסק החדש. כמו כל עצמאי/ת ניסיתי להיאבק בסלידה הקשה שלי מלצלם סרטוני סלפי לרשת בהם אני מנסה לספר לקהל אלמוני שאני יודעת מה הבעיה שלו ואין לי ספק שאני האדם שיפתור אותה. לא הצלחתי להביא את עצמי להיות עוד פרצוף שתפגשו בזמן גלילה אינסופית בטלפון תוך שאתם נוזפים בעצמכם שאתם צריכים כבר לעזוב את המסך ולהתחיל לעבוד או ללכת לישון, תלוי מתי אתם גוללים את עצמכם לדעת.
היועצים העסקיים וכלי הAI שמאיימים להחליף אותם, הטיחו בי לא פעם שאני חייבת להתחיל להיות יותר מעורבת ברשתות, להגיב לפוסטים של אחרים ואחרות, לייעץ להם על הבעיה שמטרידה אותם כל כך שהם הביאו אותה לקבוצה ההיא בתקווה שמישהו שם יבין אותם. לא רוצה להתיימר להכיר או להבין את המורכבות של אחרים בתוך כמה שורות בודדות שהם כתבו אל אויר המרשתת, ובטח לא לתת עצה ולהיות להם מצפן לדרך מבלי להבין מאיפה באו ולאן הם רוצים ללכת. אני מאמינה בטיפול מקצועי, באבחון אמיתי של בעיה כולל כל המורכבויות שלה, ובמענה איכותני שמותאם לאדם, ולא לפרופיל שלו ברשתות החברתיות.
הפער בין השירות שאני רוצה לספק ללקוחות שלי לבין "כללי המשחק" השיווקי והעסקי ברשתות בשנת 2025, יצר אצלי משבר. שאלתי את עצמי שאלות קשות שהובילו לתובנות חדשות. הבנתי שלעסק שלי יש חזון חדש. שהוא אותו חזון שהיה לי תמיד אבל שקצת התפספס בתהליך ההקמה. הבנתי שיש חלקים גדולים ומרגשים שלא הכנסתי במודל הראשוני של העסק. והחלטתי לשנות את זה.
אני ממשיכה לטפל באנשים, טיפול רגשי לעולם יהיה חלק ממי שאני ומה שאני עושה. אבל מוסיפה אל החזון שלי גם (להמשיך ב)טיפול בארגונים ומוסדות. למה? כי אני מצויינת בזה, ואני מכורה לתחושה שמהפכות יזומות ומכוונות לשינוי בחיים של אנשים מביאות איתן.
בימים האחרונים אני מסתובבת עם פרפרים בבטן ופחדים בגרון, מבינה שעלי לערוך המון שינויים כדי לדייק את העסק ואת העשייה שלי.
ברור לי יותר מתמיד מה אני רוצה, מה אני עושה, ובמה אני הכי טובה. ומהניסיון שלי- כשיש פרפרים בבטן ופחדים בגרון, זה הסימן הטוב ביותר לזה שאני בדרך הנכונה למשהו מדהים!
אני בטוחה שייקח לי עוד זמן להטמיע את כל השינויים החדשים, ולדייק את התכנים. יש לי תחושה שבקרוב עוד תראו אותי כשתגללו במסך, אבל מבטיחה לא להתיימר להגיד לכם מה הכי טוב בשבילכם מבלי שבכלל הכרנו. אולי יותר נדבר על איפה אתם רוצים להיות, מה אתם רוצים לשנות, ואיך אפשר להגיע לשם.
לא יודעת מה המפגש עם החזרה לארץ אחרי 5 שנים תביא איתה, ולאן עוד אצטרך לנווט. אבל היום, ברור לי לאן אני הולכת. מקווה לפגוש אתכם בדרך שלי.
דפנה.
