בין סופים להתחלות, להיות בכאן ועכשיו

כל יום שעובר, כל שבוע, כל חודש, מרגיש כמו עוד תקתוק בשעון הענק שדופק לנו מעל הראש.
כשחזרנו הביתה "רק" לשנה, ידעתי שזאת תהיה שנה מיוחדת. לא הבנתי עד כמה.
אני שמה לב שאם עד עכשיו ספרתי כמה זמן עבר מאז שחזרנו, כלומר כמה זמן אנחנו כבר כאן בבית, פתאום התחלתי להסתכל על הזמן בכמה זמן נשאר לנו עד הטיסה לפרק הבא במסע.
במקום להגיד שכבר עברו ארבעה חודשים מאז שחזרנו, אני אומרת שבעוד שבעה חודשים אנחנו על המטוס.
כבר אז, כשהגענו, ידעתי שאני רוצה לנצל כל דקה ושהזמן כאן יקר, אבל רק המפגש היומיומי עם אחרים, עם המבטים מלאי ההתלהבות כשהם שומעים את הסיפורים שלי, ואז המפגש עם הרגע הזה, שחוזר על עצמו, כשהם מגלים שזה זמני כאן, שבעוד 7 חודשים אני שוב רחוקה, הרגע הזה שההתלהבות נכבית.
עוד לא מצאתי את הדרך להדליק שוב את המבט הזה, לגרום להם להבין את מה שאני יודעת, למרות שהנוכחות הפיזית שלי כאן זמנית, העשייה שלי לא. הם עוד לא מבינים את מה שאני כבר גיליתי בעצמי, שהעשייה שלי חוצה גבולות גיאוגרפיים, שהחלומות שלי לא נעצרים בדלפק הצ'ק-אין. שבמציאות של היום, עידן הפוסט-קורונה, מהפכות יכולות להיבנות גם און-ליין. ובעולם הגלובאלי הזה, אם צריך, גם אפשר להגיע מכל מקום לכל מקום.
השנה הזאת הרבה יותר מיוחדת ממה שחשבתי שהיא תהיה. מצד אחד אני מגלה שהעובדה שיש לנו דד-ליין מרחף מעל הראש הופכת את הגישה שלנו לגבי הכל לקלילה יותר. כשמשהו לא מסתדר או לא "בא בטוב" קל יותר להחליק אותו, להגיד "לא נורא, שטויות, עוד מעט אנחנו לא פה". מצד שני, הדד-ליין הזה הוא גם מגבלה. אי אפשר לתכנן למרחקים ארוכים, או לקחת על עצמי פרוייקטים שדורשים את הנוכחות הפיזית שלי כאן לאורך זמן.
אני לא רוצה לבזבז את הזמן היקר שלי כאן בלשכנע אחרים שאני לא זמנית. שהעובדה שבקיץ הקרוב אני עוברת לקניה (!) לא באמת מחבלת ביכולת שלי לעשות דברים משמעותיים כאן ועכשיו.  אני מכירה את התחושה הזאת טוב מדי. את הניסיון להסביר שפרק הזמן שיש לי כאן, במקום שאני נמצא בו כרגע, גם אם הוא זמני, יש לו משמעות. יש לי משמעות. פגשתי אותה באוזבקיסטן, בדרום קוריאה, ועכשיו גם כאן, בבית בישראל. זאת כנראה חוויה שאפגוש בכל מקום במסע הזה שלנו. וזה לא משנה שכבר הוכחתי שאני יכולה לעשות מהפכות בחודשים ספורים, וששינויים גדולים יכולים לקרות גם ברגע אחד, ושלפעמים מפגש עם אדם שנכנס לחיינו ל-20 שניות יכול להשפיע עלינו ל-20 שנה הבאות. רק ברגעים בהם הפסקתי לנסות לשכנע אחרים שלשעון החול שמטפטף מעל הראש שלי אין משמעות מלבד זו שניתן לו, יותר ויותר הזדמנויות מדהימות החלו להופיע בחיי.
אני מוצאת את עצמי מדלגת בין העשייה שכאן לבין הניסיון להתכונן למעבר לשם – לקניה.
ובין ההתחלות לסופים, משתדלת לחיות את הכאן ועכשיו. אני שותה קפה עם כל מי שמזמין אותי, מגיעה לאיפה שקוראים לי, משתדלת לנצל כל רגע.
בין סופים להתחלות, בין פרידות להכרויות, בין מה שהיה לבין מה שעוד יהיה, יש את מה שיש עכשיו.
עכשיו אנחנו כאן. ואני משתדלת לא לקחת את זה כמובן מאליו. ממליצה גם לכם.