החודש, האמא שאני, חגגה 13.
לפני 13 שנים בדיוק, היא הגיחה לעולם והפכה אותי לאמא.
נגה שלי בת 13. ואני אמא כבר 13 שנה.
כבר 13 שנה שאני מתבוננת על הילדה-נערה הזאת, משתדלת להצליח להאמין שיש לי יד בנס המופלא הזה שהיא, ואני אף פעם לא לגמרי מצליחה.
גדלנו יחד, נגה שלי והאמא שהפכתי להיות. שתי דמויות לכאורה נפרדות, שמזינות אחת את השניה וגדלות יחד. כשהיא עשתה שרירים, אני למדתי להרפות, כשאני הצבתי גבולות היא למדה לבחון אותם. כשאני עשיתי (ועדיין עושה) טעות היא מראה לי את הדרך, וכשהיא מחפשת את הדרך אני מדליקה לה את האור. ככה אנחנו גדלות כבר 13 שנה, היא והאמא שאני.
וכבר מאז שהייתה קטנטנה היה ברור לי שצומח כאן פלא.
כשנולדה רציתי לעטוף אותה כל כך, שאף אחד לא יגע, שאף אחד לא יפגע.
כשהייתה רק בת 7 יצאנו אל המסע שלנו לאוזבקיסטן. היא נזרקה אל המים העמוקים של העולם ואנחנו הפכנו למצופים הכי גדולים וחזקים שיכלנו להיות עבורה. אחרי 3 שנים, כשהייתה רק בת 10 עברנו לדרום קוריאה. הפעם כבר לא הייתה צריכה מצופים גדולים כל כך, התיישבנו על כיסא המציל ועקבנו באדיקות על תנועות השחיה בבריכה הקוריאנית. בגיל 12 היא כבר החליפה בטבעיות "סגנונות שחיה". מצליחה להסתגל ולשחות בכל בריכה, בלי קשר לגובה המים.
היום אנחנו חוגגים לה 13, כאן בבית בישראל.
ואני, שוב ושוב מתבוננת על הפלא שהיא. על השחיינית האולימפית שהפכה להיות, על הכישורים והיכולות, על הכוחות והתעצומות, על השרירים והנמשים, על כל מי שהיא, ומי שהיא הופכת להיות.
נגה שמה לנו הרבה פעמים מראה גדולה מול הפרצוף בתוך מסע הרילוקיישן שלנו. היא מדברת על המחירים והכאבים שהמסע הזה גובה ממנה וגם על הרווחים והחלומות שנולדים מתוכו. אני אוהבת להתבונן יחד איתה על המראה הזאת, להבין אם היא אוהבת את מה שהיא רואה או לא, מנסה להבין עם עצמי אם אנחנו עושים נכון. כמו כל מראה, זה מאוד תלוי ביום ובמצב הרוח בו את מסתכלת במראה. בתור אמא של נגה, אני יוזמת התבוננויות במראה, ממש מזמינה אותה לחשוב ולדבר על איך מרגיש המסע הזה שלנו עבורה, איך היא חווה אותו, האם יש דברים שאנחנו יכולים לעשות אחרת. מתוך ההתבוננות המשותפת נולדות תובנות חדשות. על רילוקיישן, על ניווט של שינוי, על חוסן נפשי, על הורות, על התבגרות, ועל הגשמת חלומות.
הילדות של נגה שונה בכל כך הרבה מובנים מהילדות שלנו, ההורים שלה. עד גיל 13 היא כבר ראתה יותר מדינות, הכירה יותר תרבויות ולמדה יותר שפות ממה ששנינו יחד הספקנו בגיל הזה. היא גם התמודדה עם אתגרים שאנחנו פגשנו רק בבגרותנו, אם בכלל, ורכשה מיומנויות וכישורים שאנחנו אפילו לא חלמנו עליהם כשהיינו בני 13.
כשפוגשים אותי מכרים כאן בבית ושומעים על המסע שלנו, אני תמיד נשאלת את אותה השאלה: "ומה עם הילדים, לא קשה להם?". ואני שואלת חזרה: "ואם הם היו כאן, בארץ, בחמש השנים האחרונות, לא היה להם קשה?".
החיים מלאים באתגרים. מעבר לאלו הגלובליים כמו הקורונה או הלאומיים כמו המלחמה, כולנו פוגשים רגעים בהם אנחנו צריכים להיות הילד החדש בכתה, או לעבור תפקיד בעבודה, ללמוד "שפה" חדשה של תקשורת וכללי התנהגות בתוך מקום חדש. אנחנו עוברים דירות, מאבדים חברים או אנשים אהובים, ולומדים לקום על הרגליים ולהמשיך לצעוד במסע של החיים שלנו.
בעיני, השאלה היא לא איפה על הגלובוס אנחנו חווים את האתגרים האלו, אלא, איך אנחנו מתמודדים איתם.
נגה שלנו, בגיל 13 התמודדה עם לא מעט אתגרים, אבל היא גם רכשה המון כלים ומיומנויות להתמודד עם האתגרים האלו ואחרים שעוד יבואו.
יחד נמשיך להתבונן על הדרך, ללמוד ממנה ולצבור עוד ועוד כלים שיעזרו לה ולנו להתמודד עם מה שעוד עתיד לבוא. ככה בונים חוסן נפשי, לא מתוך הימנעות מקשיים ואתגרים, אלא מתוך פיתוח היכולת להתמודד איתם כשהם באים ולהמשיך לנוע אחרי לכתם.
אני מאחלת לנגה שלנו וגם לאמא שאני, יום הולדת 13 שמח, ושנמשיך יחד לגדול ולפתח את שרירי החוסן וההסתגלות שלנו בעולם המשוגע הזה.