כיצד מפגש אנושי בלתי צפוי במקום רחוק וזר הופך לשיעור עמוק על חוסן, מנהיגות והשפעה חברתית? איך אנו יכולים להיות מודל לשינוי – גם כשנדמה לנו שאנחנו אלה שזקוקים להכוונה?

ביולי 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, דפנה פורמן עזבה את הקריירה שלה כעובדת סוציאלית בבית חולים גדול בישראל, ועברה עם משפחתה לרילוקיישן באוזבקיסטן. מה שנראה תחילה כמו פסק זמן מהעשייה, התגלה במהרה כמציאות מורכבת של בדידות, אובדן המוכר והידוע, והתמודדות עם תרבות ומנטליות שונות בתכלית.

כאן נכנסת לחייה נברוזה – נני אוזבקית צעירה, שהגיעה כדי לסייע עם הילדים אך במהרה הפכה לדמות מפתח במסע האישי של שתיהן. מערכת היחסים שנרקמה בין שתי נשים מעולמות שונים, ללא שפה משותפת אך עם חוויות חיים מקבילות, לימדה את דפנה שיעור מכונן:
אנחנו תמיד יכולים להיות מקור לחוסן ולשינוי – גם כשנדמה לנו שאיבדנו את דרכנו.

• איך הופכים משבר להזדמנות להפוך למנהיגים של עצמנו ושל אחרים?
• כיצד מפגש אישי אחד יכול להוות זרז לשינוי מדיניות ולמהפכה חברתית?
  
• מה אפשר ללמוד על חוסן ומנהיגות דווקא מתוך רגעי חולשה?
• איך סיפורה של נברוזה הוביל את דפנה להקים את המרכז הראשון לשלום המשפחה באוזבקיסטן?

ההרצאה חושפת כיצד נוכחותנו – גם כשנדמה לנו שאנחנו בלתי נראים – יכולה להיות משמעותית לאחרים. דרך סיפורה של נברוזה, דפנה מביאה תובנות על כוחן של נשים לשנות מציאות, על ההשפעה הבלתי צפויה שיש לנו על הסובבים אותנו, ועל האופן שבו כל אחד מאיתנו יכול להפוך למצפן של חוסן ומנהיגות – גם בתוך מציאות זרה ולא מוכרת.