זוגיות ברילוקיישן: שמחה, אהבה ופחד

"אמא, את שמחה?" היא שאלה אותי היום. 

ישבנו באוטו, אחת ליד השניה. היא לימיני, גפן לשמאלי, נעמיקו מאחורי ואיתן ונתי מקדימה. 

הסל קל של איתן תפס את המקום שלי מקדימה ושלח אותי לשבת עם הילדים במושבים האחוריים. בדיוק התקפלנו מהפארק, אחרי שסיימנו להאכיל את הברווזים והברבורים בשאריות של החלה של שבת. הסתובבתי אליה, מישירה אליה מבט ומנסה להבין מה בדיוק היא שואלת אותי.

"את מתכוונת אם אני שמחה עכשיו, ברגע זה?"העיניים בנות התשע שלה הישירו מבט של בנות תשעים, אל תוך העיניים שלי והיא ענתה "לא, לא עכשיו. בכלל. בחיים שלך. את שמחה? כל מה שתכננת שיקרה קרה לך?"

עכשיו, הילדה הזאת לא שואלת סתם. היא מרגישה. הכל היא מרגישה. היא בטוח מרגישה שזאת תקופה כזאת של התבוננות. אנחנו כבר שנה וחצי בתוך החיים החדשים שלנו שיצרנו כאן במקום הזר והמרוחק הזה. 

אפשר להגיד כבר שהתמקמנו פה, בטשקנט. הסתגלנו למרבית השינויים הגדולים שהיינו צריכים להתמודד איתם בתקופה הזאת ואפילו האיזון שהופר עם הצטרפותו של איתן הקטן לפני 5 חודשים למשפחה שלנו, כבר כמעט הושג מחדש. כבר התמודדנו עם כל כך הרבה שינויים ומעברים, אתגרים, כאבי גדילה והתפתחות…לא תמיד זה קל. לפעמים זה אפילו קשה. קשה מאוד.

ואני כבר תקופה מתבוננת, החוצה ופנימה, בוחנת את ה"שמחה" הזאת שהיא שואלת אותי עליה. שמחה, אושר, אהבה. הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. עכשיו וגם אז, כאן וגם שם. בכל מקום בכל זמן. תמיד. גם כשקשה, אנחנו משתדלים לשמוח. לשמוח במה שיש. לשמוח במה שאין. לשמוח במה שהיה ובמה שעוד עתיד להיות.

ברוך השם, השמחה שלנו הולכת איתנו ממקום למקום. וגם האהבה. אנחנו משקיעים בה, מטפחים אותה, משקים אותה, מדשנים, מלטפים, נזהרים. דואגים שתמיד יהיה לה מקום של כבוד. ככה היא נשארת וגם מדבקת. ואז כל מי שנכנס אלינו הביתה נדבק בה. בשמחה וגם באהבה שלנו. לא תמיד זה קל. במיוחד כשאנחנו רחוקים מהבית, ממעגלי התמיכה שמכירים אותנו הכי טוב, מצד שני גם אין את האפשרות לברוח למקום אחר, להתלונן לאחרים מבלי להתעמת. זה אנחנו. רק אנחנו פה. וכדי לשמור על השמחה ואהבה, אנחנו חייבים, אבל חייבים לדבר אחד עם השניה. ולעבוד קשה בלשמור עליה. 

לאחרונה שמעתי על אהבות שלא צלחו. עם שמחות שהתאדו להן… שנטשו באמצע.. והשאירו שובל של אנשים בלי שמחה. זוגות בלי אהבה. יא אללה, כמה שזה כואב.

אז אני חושבת עליה הרבה לאחרונה. על האהבה של אחרים וגם על זו שלנו. על האהבה המוצהרת והמתנגנת של הילדים כלפינו וכלפי המשפחה שיצרנו, ועל האהבה שלנו אחת לשני. אני חושבת על זה ומתמלאת שמחה. ופחד. פחד גדול. מפחיד כזה. 

אולי הם הולכים יחד? שמחה ופחד? וגם אהבה.  אם רק אפשר היה להחתים אותם על חוזה כזה, שבו יתחייבו להישאר בחיינו תמיד. האהבה והשמחה. חוזה דרקוני שיסנדל אותן אלינו לנצח. אז אולי, אולי הייתי קצת פחות מפחדת. אבל אין חוזה. ואין התחייבות. ויש אהבה. ושמחה. וגם פחד.. ולפעמים אנחנו צריכים עזרה. לשמור על האהבה, ולשים גבולות לפחד.

"אני מאוד שמחה נגה. ומאוד מאושרת. כן. אני שמחה שיש לי אתכם, משפחה כזאת ואהבה גדולה כזאת. אני מאוד שמחה. וכל מה שתכננתי שיקרה קרה וגם דברים שלא תכננתי שיקרו קרו, וגם בהם אני מאוד שמחה". עניתי לה והתמלאתי בשמחה. וגם היא. התמלאה בשמחה. 

וגם הוא שנהג את האוטו. ראיתי את השמחה שלו במראת הרוורס. כשהוא שמח העיניים שלו מחייכות והגומות שלו קופצות החוצה, ונמתח לו הקמט השובב הזה בצד של החיוך…איך אני אוהבת לראות אותו שמח. וכל האוטו התמלא שמחה. או שהוא כבר היה מלא בה עוד מלפני?

ועל הפחד לא סיפרתי לה. לא עכשיו. כשהיא תגדל היא תבין לבד. כמה זה מפחיד לאהוב כל כך הרבה. בינתיים נמשיך לשמוח. לאהוב ולשמוח. ואני כנראה אמשיך לפחד. גם בשבילם .. כדי שהם לא יצטרכו.

***

זוגיות ברילוקיישן – כשהוא הופך להיות החברה הכי טובה שלך

אנחנו בתקופה כזאת ברילוקיישן שהוא הפך להיות החברה הכי טובה שלי. כלומר, הוא כבר כמעט 20 שנה (!) החבר הכי טוב שלי, ואני מקווה שגם אני שלו, אבל משהו בזוגיות הזו, במשפחתיות הזו, שרחוקה כל כך מכולם.. הפך אותו עכשיו גם לחברה הכי טובה שלי. אחרי שעזבנו את אוזבקיסטן ונפרדנו מהמשפחה האלטרנטיבית שאספנו לנו שם, הגענו לכאן, לקוריאה, לפני חצי שנה.

כן, כבר חצי שנה. ממש לפני שבוע ציינו 6 חודשים שלמים מאז שהגענו לכאן. לקח לנו בערך 3 חודשים להתגבר על אתגרי ומכשולי הבירוקרטיה המקומית ולהתמקם בדירה החדשה, ואז פרצה המלחמה. אנחנו, והאנשים החדשים בחיים שלנו כאן, עשינו תנועות התכווצות כמו שרק מלחמה כזאת יכולה לגרום לנו לעשות, ובמקום להמשיך את תנועות ההסתגלות למקום החדש ומציאת חברים חדשים, כולנו רק המשכנו להתצטמצם.

מעט אחרי פרוץ המלחמה גם החורף התפרץ עלינו. גלי קור עז, מטחי שלג באים והולכים, ורוחות מכאיבות, גורמים לנו להוסיף לתנועת ההתכווצות גם שכבות על שכבות של ביגוד מחמם וחונט. כך יצא, שבמקום ללמוד את המקום החדש והמוזר הזה, אנחנו מתהלכים חנוטים, עטויי שכבות, בתנועה מצטמצמת אל תוך הפינות הבודדות שהספקנו להכיר בחצי שנה ההזויה הזאת.

במעט זמן שאנחנו כאן הספקנו להכיר אנשים מקסימים, אפילו הצלחתי למצוא חברה אחת או שתיים, אבל כל כך קשה לייצר מערכות יחסים אמיתיות, לבנות ולתחזק אותן כשאנחנו עסוקים להצטמק כמו חשופית שפיזרו עליה מלח.

אז הוא הפך להיות (גם) החברה הכי טובה שלי. והביחד הזה שלנו, הוא האור שלנו כאן, בתוך הזמנים הקשים האלה… הוא ואני, וגם הם. המשפחה הזאת שלנו. ככה זה ברילוקיישן הזה, אנחנו רחוקים מכולם ומהכל, לטובה ולרעה, ויש לנו בעיקר את עצמנו. אותנו. ואיזה מזל שזה האור שלנו. איזה מזל. איזה מזל שאנחנו אנחנו ושיש לנו אותנו. ושיש לי אותו.

אני מתעוררת כל יום, ועובדת בלהתנגד לכוחות הצמצום. מנסה כל יום מחדש לשמר תנועה של הסתגלות ופתיחות למקום החדש, תנועה של למידה. אני מכירה טוב את התנועות האלו. אני הרי כל כך מקפידה לא להפסיק ללמוד. התחביב חדש-ישן שרכשתי לי, ציור על קנבס, עוזר לי לייצר קצת תנועה ולמידה. וגם מחקר הדוקטורט שלי שתופס תאוצה מטורפת ונותן לי המון כוח. אבל אנחנו עדיין לא שם. אני וה"חברה הכי הכי" החדשה שלי. אנחנו עדיין מנסים לייצר פה את מה שכל כך חסר לנו. ואולי אנחנו לא אמורים, אולי זה פשוט הגעגוע הגדול אל הארץ הפצועה שלנו, אל המשפחות והחברים האהובים שלנו, אל המקום שהוא הבית האמיתי שלנו.. אולי.

בינתיים ממשיכה לברך על הביחד שלנו כאן ומנסה לתחזק את מה ששומר עלי מפני הכיווץ הזה. שרק רוצה חיבוק מהבית. ובעיקר, ממשיכה להתגעגע.