לא יאמן שעבר כבר חודש מאז שנחתנו כאן, בישראל. חודש מאז שחזרנו הביתה.
כל מי שפוגש אותנו שואל איך זה מרגיש להיות כאן, והתשובה נעה בין "כאילו כלום לא השתנה" לבין "אין משהו שנשאר אותו הדבר".
הארבעה ימים הראשונים היו מלאים במפגשים עם משפחה וחברים ומשם מיד המשכנו לירושלים, לכבוד לימודי אולפן עברית של הילדים. במקביל התחלנו מיד לנהל רשימת משימות מפלצתית, בניסיון להחזיר לכאן, לישראל, את מרכז חיינו.
לקנות רכב, לרשום את הילדים למסגרות, לקנות ספרי לימוד, לקבל מפתח לבית השכור, לקבוע עם טכנאי של בזק, לקחת את האוטו לטיפול, לרשום את הילדים לחוגים… רשימה כזאת שבכל פעם שסימנו וי על משימה שבוצעה, צצו פתאום עוד ארבע משימות חדשות.
הטלטלה בין ערים שונות בארץ, הנסיעות למטרת ביצוע משימות מתוך הרשימה, המעבר עם הילדים ממקום למקום, האריזה והפריקה של המזוודות שלנו שוב ושוב ושוב, זאת חוויה לא פשוטה בכלל. השהות בירושלים הרגישה כאילו אנחנו משהו בין תיירים לבין אזרחים במקום הזה. הריחות, הטעמים, האנשים הצבעוניים ברחובות. הקולות של השוק המדהים הזה, הדגישו את כל הדברים שהתגעגענו אליהם כל כך בארץ הזאת. בסוף לימודי האולפן, חמושים בשירי ארץ ישראל של פעם, ירדנו מירושלים, את המקום שיהפוך להיות הבית שלנו לשנה הזאת.
שבועות שהתפללתי להתמקם כבר במקום אחד. יציב. קבוע. מקום בו מברשת השיניים שלי תוכל לנוח במקומה, והמזוודות יוכלו לנוח ריקות על המדף. לא היה אכפת לי שהמכולה עדיין לא הגיעה, שעדיין אין ממש מדפים עליהם המזוודות יכולות לנוח או מקום להניח עליו את מברשת השיניים. רק רציתי להפסיק את תחושת הארעיות הזאת, שהגיעה איתנו לכל מקום. פרשנו מזרונים על הרצפה, אלתרנו ציוד בסיסי לבינתיים, והמשכנו במרדף אחר מימוש רשימת המשימות הבלתי נגמרת.
אנחנו פה. בארץ. אפילו בתוך הישוב הקטן הזה שהוא הבית, אפילו בתוך מבנה קבוע בו אפשר להתמקם, ועדיין, הכל עוד מרגיש כל כך לא יציב. כאילו עדיין לא ממש נחתנו. הקירות עדיין חסרי תמונות, החדרים חסרי מיטות, כל רעש קטן בסביבת הסלון והמטבח מקבל הד נוראי של חדר ערום. כל כך רציתי שהם ישנו במיטות שלהם לפני תחילת שנת הלימודים, שיוכלו להתכרבל בשמיכות האהובות, שהמיקסר יגיע בזמן לאפות להם עוגה חמה לתחילת השנה הזאת.
יכלתי בקלות לשקוע בכאב הזה. בכמיהה ליציבות ושקט, בתוך חופש גדול בלתי נגמר ורועש במיוחד. היו ימים שזה אפילו קרה. ימים שהסתיימו בצלילה לילית כואבת אל הכמיהה לשגרה. ואז קימה מתוך המזרון שעל הרצפה עם עוד איזה שריר תפוס אל בוקר חדש.
אבל ברוב הימים של החודש המטורף הזה, עבדתי בלהודות על מה שיש, ולא על מה שעוד חסר ומתמהמה להגיע. בלהשקיע את הזמן עם האנשים שכל כך היו חסרים לי כשהייתי רחוקה, בלאפשר לילדים להרגיש שוב בבית, גם כשאני עדיין לא הצלחתי להרגיש ככה. ואולי אפילו הצלחנו. כי הם, הילדים האלופים האלה, מהר מאוד מצאו מקום. הם כבר מוקפים חברים, כבר משתתפים בחוגים, כבר השלימו שיעורים של החופש, הדביקו פערי שפה, הכירו שכנים מהרחוב, גילו את הסליק של סבא לביצי קינדר, כיסחו את סבתא בדמקה, נפגשו עם חברים במרכז המסחרי, רקדו לצלילי אלכסה בסלון המהדהד בקול. הם, הילדים האלו, חשפו את שרירי ההסתגלות המטורפים שלהם שהתפתחו בעבודה מאומצת בחדר הכושר של מסע הרילוקיישן שלנו בחמש השנים האחרונות.
והשנה הזאת, כאן בבית, עוד תביא איתה אתגרים, אני בטוחה. האימון של שרירי ההסתגלות עוד רחוק מלהסתיים. כן, גם כאן, בבית.
החופש הגדול הזה ארוך במיוחד עבורנו השנה. ארוך ומלא בתנועה, סופים והתחלות. פרידה מהמקום שהיה לנו בית בשנתיים האחרונות וחזרה הביתה ממסע של חמש שנים אל המקום שתמיד יהיה לנו בית. הוא התחיל הרבה לפני שנחתנו כאן וכנראה לא בדיוק יסתיים לפני שדברים יבואו על מקומם. רק ככה יהיה אפשר להזיז אותם שוב.. כשרשימת המשימות תסתיים תופיע חדשה. כששנת הלימודים תסתיים יגיע שוב החופש הגדול. ככה זה. מעין תנועה מעגלית של כל מה שאף פעם משתנה וכל מה שלעולם לא יהיה אותו הדבר.