חודש מרץ הגיע, ואיתו השבוע הזה סביב היום הזה, יום האישה הבינלאומי. בו שוב יספרו לי שאני יכולה הכל. שהכל אפשרי. שגם אני יכולה.
מה אתם אומרים?! אולי תספרו את זה למי שעדיין לא יודע??
שוב הגיע השבוע הזה בו לאן שאני לא אסתכל תופיע איזו פרסומות בה אישה "חזקה" תספר לחברותיה שגם הן יכולות. יכולות להיות חזקות.
ואל תתנו לי להתחיל לדבר על הפרסומים לאירועי "החג" בדמות סדנאות פרחים ורקיחת תחליב גוף ריחני, או שיחות מעוררות השראה בהן גברים יספרו את סיפורי ההצלחה שלהם.
מי שמכיר אותי מילדות יודע שהגחתי לעולם הזה, קצת מוקדם מהצפוי, יחד עם אח תאום.
מה שגרם לי לראות בבירור את התפיסות החברתיות המפלות בין גברים לנשים כבר מגיל מאוד קטן.
זה גם היה כוח מניע עבורי הרבה פעמים, כוח שאני מאמינה שתרם מאוד לעיצוב בת האדם שאני היום.
למדתי מזמן שאני יודעת, יכולה ומסוגלת לא פחות מאף אחד אחר. ולמדתי עוד לפני, שיש הרבה מדי אנשים בעולם הזה שלא מבינים את זה עדיין.
מי שגדל איתי בטח עוד ידע לספר גם היום כמה נלחמתי בזה אז, כמה ניסיתי לשנות, כמה זה הפעיל אותי מאז ומתמיד.
מאז גדלתי, התבגרתי. אני פחות נלחמת מלחמות של צעקות אל אוזניים ערלות.
המלחמה שלי היא שאני כבר לא נותנת לזה להפעיל אותי כמו פעם. במקום להילחם בקולות האלו, אני מייצרת קולות חדשים, שעולים על רעשי הרקע.
אני ממשיכה לגדול, אני שוברת תקרות, אני פותחת עסק משלי. וממשיכה קדימה. לא מבזבזת את נקודות העצירה בדרך על להסביר לאחרים את מה שברור לי מאליו. אני פשוט ממשיכה לנוע.
היום, כאמא, אני מחנכת את ילדי לאותה דרך. נגה שלי בת 12, קורעת את המגרש עם נבחרת הכדורגל והכדורסל, ולא מפספסת את טיפול היופי לפי השינה ובכל בוקר. זה מה שהיא אוהבת. ונעם בן ה-9 חולה על כדורגל, אין כדור שיצליח לעבור אותו בדרך אל השער, ובקרוב נדפיס את ספר שירי האהבה שהוא כותב כבר שנה. לגפן בת ה-6 ברור שאין דבר שהיא לא יכולה לעשות בעולם הזה. כל כך ברור לה שלפעמים היינו רוצים שזה יהיה ברור קצת פחות… ואיתן בן ה-3 מאוהב במגפי הגשם החדשים עם הכוכבים הצבעוניים והאורות הוורודים שנפלטים מהם בכל פעם שהוא רוקע ברגליים הקטנות שלו, והוא לא שוכח לחלוץ אותן לפני שהוא קופץ על אחיו הגדול במשחקי הWWE שהוא כל כך אוהב.
אנחנו מלמדים את הבנות וגם את הבנים שלנו, לשאול שאלות, להציב מטרות, ולדבר רגשות (!).
אנחנו מלמדים אותם גבולות, איך לחלום ולהגשים חלומות, איך לתפוס הזדמנויות ולפתוח חלון כשהדלתות נסגרות. גם את הבנים וגם את הבנות.
לא רק בשבוע הזה של השנה, כל השנה, כל הזמן. וכמו שמעולם לא אחשוב שיש רק שבוע אחד בשנה בו אני צריכה להגיד להם שאני אוהבת אותם, אני לא מעלה על דעתי שיש רק שבוע אחד בשנה בו אני צריכה להגיד להם שאין דבר בעולם הזה שהם לא יוכלו לעשות אם רק ירצו.
השנה אני מגיעה אל השבוע הזה, בשונה משנים קודמות, כבעלת עסק עצמאי. עוד קול חזק שמתעלה על רעשי הרקע. עסק שהוקם מתוך תובנות גדולות ומתוך רצון ותשוקה גדולה להמשיך לעוף קדימה, מבלי שאף אחד יגיד לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות.
לא צריכה שתגידו לי שאני יכולה. אני כבר יודעת את זה מזמן. ואתם?
***
חוסן נשי: כשאמפתיה היא כוח, לא חולשה.
ומה הקשר לנשיא האוקראיני זלנסקי?
השבוע, בבית הלבן, התכנסו גברים בחליפות. טראמפ, זלנסקי, פוליטיקאים, יועצים, אנשי ביטחון. כולם דיברו על אינטרסים. על כוח. על עסקאות.
אף אחד לא עצר לרגע לפני הכול ואמר:
"אני רואה אותך. אני רואה את העם שלך. אני רואה את המאבק. אני רואה את האובדן."
זלנסקי לא הגיע לשם כדי לבקש אמפתיה. הוא הגיע כדי להבטיח את המשך הסיוע לאוקראינה. אבל אפשר גם וגם. אפשר גם להיות אמפתיים למי שנמצא מולנו וגם לדבר עסקים.
כנשים, אנחנו מומחיות בגם וגם. מגיל קטן אנחנו מקבלות מסרים של גם וגם. לומדות לשלב הכל יחד.
אמפתיה ועסקים. צייתנות ויזמות, לעשות הכל לבד אבל לאפשר לו לעזור, להיות עצמאית אבל לא יותר מדי, להחזיק בדעה אבל לא להתעקש עליה, להשמיע קול אבל רק כשזה מתאים לאחרים, להיות אמא אבל לא להחסיר מהעבודה, להיות גם וגם וגם וגם.
יש לי תחושה שאם היו נשים בחדר הזה בבית הלבן, במקום לשאול את זלנסקי למה הוא לא לובש חליפה, הן היו "לובשות את המכנסיים" ותופרות לו סיוע מותאם בדיוק למידותיו, ומציעות פיתרון שבנוי לא רק מאינטרסים מדיניים אלא גם מהבנה עמוקה של המשמעות של מלחמה, של אובדן ושל הישרדות. גם וגם.
כי חוסן נשי הוא לא רק היכולת לנהל משברים, אלא היכולת להבין אותם מבפנים.
הוא היכולת להחזיק מעמד כשהקרקע רועדת מתחת לרגליים.
הכוח לשבור תקרות זכוכית – ולבנות מהן חלונות לעולם חדש.
החופש להיות מי שאת, גם כשכולם מסביב מנסים להכניס אותך לתבנית.
אנחנו נדרשות לזה כל הזמן.
בכיתות הלימוד, בבסיסים הצבאיים, בחדרי הדיונים במגדלי המשרדים, בבית עם הילדים. אנחנו לומדות לא רק לפתור את הבעיה, אלא גם לראות את האחרים בחדר, את הצורך של כולם, לגלות אמפתיה ואז, גם להציע פיתרון יצירתי ולנהל את המשבר.
החוסן הנשי נולד מתוך מאבק. כי נשים לאורך ההיסטוריה נאלצו להילחם על מקומן – בזכות ללמוד, לבחור, לעבוד, להוביל.
הוא מתחדד מול המכשולים היומיומיים – כשאנחנו האישה היחידה בחדר, כששואלים אותנו "איך תשלבי משפחה וקריירה?", כשמתייחסים אלינו קודם כ"אמא של" או "אשתו של" – ורק אחר כך כאשת מקצוע העומדת בפני עצמה.
הוא מתגלה דווקא ברגעים שבהם אין לנו ברירה אלא להיות חזקות – עבור עצמנו, עבור המשפחה שלנו, עבור העולם שסביבנו.
אבל חוסן נשי הוא לא רק הישרדות – הוא היכולת לייצר שינוי.
כשאנחנו מסרבות לשתוק מול אי-צדק.
כשאנחנו לא מקבלות "לא" כתשובה סופית.
כשאנחנו דוחפות קדימה – לא רק את עצמנו, אלא גם את הדור הבא.
כי נשים לא רק מסתגלות למציאות – הן משנות אותה.