עונת הפרידות ממשיכה בכל הכוח. בחודש הבא אנחנו שוב יוצאים למסע במקום רחוק מה שאומר שהחודש הקרוב מתמלא במפגשי פרידות.
יש אנשים שעוד לא הספקנו ממש להיפגש מאז שחזרנו לארץ ועכשיו אנחנו נפרדים מהם שוב.
בכל מפגש כזה אנחנו נשאלים מלא שאלות והן מתערבבות בין "אז איך זה לחזור?" לבין "איך אתם עושים את זה? "יש לך עדיין כוח לארוז? ובעיקר, השאלה שחוזרת על עצמה היא "ואיך הילדים עם כל המעברים האלו?
ואני עונה לכולם שאנחנו מגדלים ילדים שהם זיקיות. שהמעברים וההתמודדות עם שינויים לימדו אותם להסתגל במהירות שיא למקומות ומצבים חדשים. בעוד שלכולנו ברור איפה הבית ולאן אנחנו חוזרים בסוף, אנחנו מתנסים שוב ושוב בלהיות החדשים בבית ספר/בשכונה, לומדים להציג את עצמנו בשפה ותרבות זרה, לומדים להתמצא במרחבים חדשים ויודעים להפוך קירות לבית בכל מקום בעולם.
וזה לא קשה?" שואלים אותי שוב ושוב.
זה קשה. יש לסגנון החיים הזה יתרונות גדולים אבל גם מחירים ואתגרים לא קטנים.
בגלל שהילדים מצליחים להסתגל במהירות וליצור קשרים עמוקים נורא מהר, גם הפרידות הופכות לקשות מאוד ומכאיבות עוד יותר…
ועכשיו אנחנו בשלב הפרידות. וזה כואב.
ככל שהם גדולים יותר, הם מבינים יותר, וזה כואב יותר.
נגה כבר חודשיים מתכננת בקדחתנות את מסיבת הפרידה שלה מהחברות הטובות שכבר הצליחה להכיר כאן.
הגענו לכאן לפני 10 וחצי חודשים, שמונה חודשים אחר כך היא כבר התחילה לתכנן עם החברות הקרובות שלה את מסיבת הפרידה.
היא ידעה כבר מזמן איך היא רוצה שזה יראה, מי היא רוצה שיהיה שם, מה יוגש לכיבוד, ואיזו פעילות תעשה עם החברות. החברות תמכו ואנחנו הופעלנו בכל הצד הלוגיסטי והכלכלי.
הזמנתי מראש חומרים מtemo לפעילות והתפללתי חזק שיגיעו בזמן, עשינו קניות של חטיפים ומצרכים לפי רצונה של הגברת, עשינו כל מה שיכלנו כדי שמסיבת הפרידה הזאת תצא לפועל הכי קרוב לתכנית שיש לה בראש.
אתמול הגיע היום.
בשבת כבר ישנו אצלה 3 חברות שהתעוררו לבקשתה לקרפים חמים עם נוטלה, אחרי שהעמסנו שני רכבים בציוד וילדות בנות 13 נסענו לחוף הים. שם נפגשנו עם יתר הבנות.
האבא האלוף שלה כבר הקדים, העמיס ציוד נוסף והקים את הגזיבו, פינות הישיבה והכיבוד. הכל בדיוק לפי התכנית שהתגבשה במשך חודשיים ארוכים מדי.
ואז הוא הגיע – החיוך הגדול והמאושר הזה על הפנים שלה. העיניים הכחולות והיפות מדי שלה הסתכלו עלי ותוך כדי שהיא אומרת "תודה אמא" היא כורכת את ידיה סביבי ומחבקת אותי, ליד החברות שלה (!)
הסתכלתי עליה, ושוב נמלאתי גאווה. כל כך גאה בזיקית הזאת שלי. נערה-זיקית שכבר יודעת דבר על החיים, על פרידות וכאב וחברויות. שמבינה טוב את הקשיים שנלווים לתקופות המעבר וההסתגלות, שמכירה את התחושה הצורבת של געגוע קשה.
ולצד כל זה גם בוחרת בחירות בוגרות וקשות, מגלה בגרות מטורפת ומתכוננת לעוד פרק במסע שלנו.
ועכשיו זהו, הסתיימה מסיבת הפרידה של נגה. עוד אירוע ירד מהרשימה האינסופית של הדברים שצריך להספיק לפני הטיסה בחודש הבא.
ממשיכים בקצב מהיר אל האירועים והמשימות הבאות ברשימה.
אנחנו נכנסים אל התקופה המורכבת ביותר בכל מעבר: בחודש הקרוב ניפרד שוב מכל המוכר והידוע, כולל מהציוד שלנו. שוב נמצא את עצמנו לתקופה חיים על מזוודות, בין מעברים, ואז נעלה על טיסה אל הלא מוכר ולא ידוע, שם נפגוש שוב קירות חדשים ונצטרך להתמצא שוב במרחב חדש. נאבד נתחים משמעותיים מהעצמאות שלנו עד שנלמד שוב איפה כל דבר נמצא ואיך מגיעים לכל מקום, ובאיזו שפה ומחוות צריך להשתמש כדי שיבינו אותנו נכון.
זאת התקופה הכי מאתגרת בעיני בכל המעבר.
ואז מגיע איזה רגע כזה מיוחד שגורם לך להבין שהתקופה הזאת הסתיימה ואת כבר במקום אחר. רגע קטן שגורם לך להבין שתקופת ההסתגלות הסתיימה ומצאת לך מקום במציאות החדשה הזאת. זה יכול להיות איזה בריסטה בבית קפה שכונתי שכבר יודע איך את שותה את הקפה גם בלי שתגידי, זה יכול להיות איזה בוקר כזה שבו הצלחת לשים את הבגדים בניקוי יבש, את השרשרת לתיקון אצל הצורף ולקנות את הלחמניות שהם אוהבים לבית ספר כולם באותה השכונה באותו הבוקר, או איזה רגע שבו מישהו מחפש המלצה על מקום נחמד לצאת אליו ולך כבר יש את התשובה, או אפילו רגע שבו הצלחת להזמין במסעדה בשפה זרה שחשבת שבחיים לא תצליחי ללמוד (הכל מבוסס על סיפור אמיתי).
רגעים קטנים כאלו שמספרים לך שאת בכיוון הנכון. שמצאת לך מקום, שהצלחת לייצר שוב עצמאות, ווודאות, שהצלחת שוב ללמוד ללכת במדינה זרה, שלמרות שכל חייך גדלת בישוב קטן, גם את הצלחת להיות שוב זיקית.
בינתיים נמשיך להיפרד, נקבל בהבנה וקושי את התקופה המאתגרת שמתחילה עכשיו ונחכה בציפיה לרגע הזה שעוד יבוא ויספר לנו ששוב הפכנו לזיקיות