השבוע בבית הספר שלהם חגגו את שבוע "שפת האם". זו הייתה חגיגה של שפות, ספרים ורב תרבותיות.
ככה זה בבתי ספר הבינלאומיים האלו.
כבר בפרסומי הפרומו לקראת השבוע הזה, בית הספר ביקשר הורים שיתנדבו להגיע ולקרוא ספר בכיתות, בשפת האם שלו, מהמדינה ממנה הוא מגיע.
בימי המלחמה הכואבים האלו, כשאני ממש רחוקה, החלטתי ביני לבין עצמי שבכל הזדמנות שתהיה לי לייצג את המדינה שלי, אני אקפוץ עליה.
אז התנדבתי.
בטופס הגנרי ציינתי שאקרא ספר בשפה העברית.
במייל שהגיע אחר כך נשאלתי על ידי במורה המארגנת איזו מדינה השפה הזאת, עברית, מייצגת.
ואני, בספק אם השאלה הזאת מסתירה עוקצנות או סתם בורות, החלטתי להשקיט את רעשי פרנויות המלחמה שנוטפות מאיתנו בתקופה הזאת, ועניתי הכי קורקטי שיכלתי, שאני ייצג את מדינת ישראל.
בחרתי לקרוא את "ציפור הנפש".
איתרתי את הכריכה הכחולה הזאת ממדף הספרים
של הילדים, והגעתי לבית הספר חמושה בציפור הנפש. גם זו שלי וגם זו שעל הכריכה הכחולה…
שובצתי לקרוא לתלמידי כיתות ד'.
הקראתי להם כל עמוד בעברית ובאנגלית (בתרגום חופשי שאלתרתי במקום). הם הקשיבו בקשב רב.
בסוף הם שאלו שאלות חכמות וביקשו ללמוד קצת על האלפבית העברי.
מצאתי את עצמי ממש מקשקשת על הלוח אותיות ומילים, מנסה לענות על כל השאלות.
פתאום נזכרתי כמה יפה השפה הזאת שלנו. גם אם במקומות בהם אני נמצאת בעולם היא לא ממש עוזרת לי להתאקלם ברחוב הזר והלא דובר עברית..
בלי לתכנן מראש, פתאום התחלתי לספר שבערית יש למילים משמעויות חבויות, והאותיות שלהן מספרות לנו הרבה על המשמעות שלהן. כמו המילה "אחריות", שמתחילה באות הראשונה א' ומסתיימת באות האחרונה ת' כי זו אחריות, לעשות את הדברים מ-א' עד ת', בשלמותם. ובתוכה מסתתרת המילה "אחר" כי כשאני אחראי על משהו או מישהו, יש לי אחריות לאחר…
בחרתי בסיפור של "ציפור הנפש" בתקווה שאצליח לפתוח כמה מגירות של ציפורי נפש של אחרים כלפינו, הישראלים שבחו"ל, ואולי גם כדי להצליח לסגור כמה מגירות מכאיבות בציפור הנפש הכואבת שלי.. בסוף מצאתי את עצמי נזכרת בייחודיות שלי, שלנו, כאן, רחוק בגולה. ובכוח שלנו לפתוח מגירות של אחרים.
***
אנחנו שם ברילוקיישן, ובבית מלחמה:
היא התקשרה אלי מההסעה הביתה בוכה.
השיחה הייתה מקוטעת וניסיתי להבין מה קרה,
היא משכה באף ואמרה "תסתכלי בהודעות ששלחתי לך"
מיד פתחתי את הוואטסאפ שלנו והבנתי.
זה קרה שוב.
ילדה שהחשיבה בתור חברה, הביעה את תמיכתה בצד הלא נכון במלחמה הזאת…
זה קרה ממש בבוקר, ומאז, ככה סיפרה לי כשהגיעה הביתה, לא הפסיקה לבכות.
ניסיתי לתת עזרה ראשונה נפשית בוואטסאפ. היא שבורת לב בהסעה, ואני כואבת בשבילה את האובדן של חברה, שוב.
מבקשת ממנה להתאפק עוד קצת כי עוד מעט והיא מגיעה הביתה, ואז נוכל להתחבק ולדבר.
היא מסכימה.
כשהיא נכנסת בדלת העיניים שלה אדומות והפרצוף נבול.
אני עוטפת אותה ישר לתוך זרועותיי ומנסה לתמוך בגוף הספגטי שלה שמבקש ליפול אל תוך הקירות המוגנים של הדירה שלנו…
אחרי שהתייחסתי לשובבים האחרים, נכנסתי אליה לחדר וסגרתי את הדלת.
אני ממש מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה. אמרתי.
וחיבקתי אותה שוב חזק חזק.
ביקשתי לשמוע שוב, מההתחלה, מה קרה בדיוק.
היא הזכירה לי שסיפרה לי בשבוע שעבר על החברה איתה התבדחה יחד והתווכחו למי שייך הפלאפל- נגה טענה שלמדינה שלה- ישראל, והחברה שלה טענה שלמדינה שלה- ערב הסעודית, וסיפרה שהיום שוב עלה ויכוח הפלאפל, שאיכשהו הגיע לשיח על המלחמה.
נגה שאלה "בצד של מי את?"
והחברה ענתה. את התשובה המתבקשת מהמקום ממנו היא באה.
נגה נעמדה והלכה מהמקום פגועה ובוכיה.
איך אני יכולה להיות חברה של מישהי שמצדדת במי שרוצה להרוג אותי?? שאלה אותי בעיניים אדומות מדמעות…
שאלה ששאלתי את עצמי כל כך הרבה בחודשים האחרונים…
זו הייתה שיחה לא קלה.
דיברנו על נרטיבים, ועל דעת העולם, ועל מעטים מול רבים, ועל אבידות שיש במלחמה, בשני הצדדים.
היא הפצירה בי בדמעות שאבוא לבית הספר ואסביר לכולם את מה שסיפרתי לה עכשיו כדי שכולם ידעו את האמת, כדי שכולם יבינו… ואני, אני ניסיתי להסביר שזה חסר טעם, ושלאנשים שונים יש דעות שונות.. וגם אמרתי שאני בוחרת שלא להשקיע יותר מאמץ בלהצדיק את זכותנו להתקיים, ולקיים את מדינתנו.
דיברנו על זה שילדים מגבשים דעה שמושפעת מהמבוגרים בחייהם והם ככל הנראה לא תמיד מבינים מה המשמעות של מה שהם אומרים. ושכשאנחנו שואלים קשות, אנחנו עלולים לקבל תשובות קשות… אז אולי כדאי שתפסיק לשאול את החברות שלה בצד של מי הן…?.. והיא הקשתה ואמרה שחשוב לה לדעת שהחברות שהיא בוחרת לא מצדדות בהרג שלה… ואני קצת גמגמתי. והרהרתי איתה בקול על הקושי להיות ילדה יהודיה-ישראלית, שנמצאת בחו"ל בתקופה הזאת, ולומדת בבית ספר בינלאומי בו לומדים גם ילדים ממדינות שלא כל כך אוהבות אותנו…
סיפרתי על החברים והחברות הבינלאומיים שגם אני איבדתי מאז פרוץ המלחמה, ועל הכאב שבא עם האובדן הזה.. פחות על החברויות שהסתיימו ויותר על התמימות שהסתיימה. התמימות שאנשים בוחרים בטוב ונלחמים ברע.. אח התמימות שהלכה…
ושוב התחבקנו. וניגבתי לה את הדמעות. שוב. ושוב. ושוב.
היא סיפרה שניגשה ליועץ בית הספר כדי לקבל עצה, והוא אמר שהוא לא ממש מבין במלחמה הזאת אז הוא מתנצל מראש אם הוא יגיד משהו שיפגע בה, והוסיף ואמר שדברים כאלה יכולים לקרות בבית ספר בינלאומי..
לכי תסבירי לו שאין מה להבין יותר מדי, שלמרות המורכבות הגדולה דווקא את המלחמה הזאת מאוד קל להבין. אם רק רוצים.
ושוב כאב לי בשבילה…
זאת כבר חברה שניה שהיא מאבדת מאז המלחמה.
הראשונה הייתה החברה הכי הכי שלה בשלוש השנים האחרונות… אחרי שזו שלחה לה סרטונים קשים שמצדיקים את הצד הבהמי של המלחמה, נגה נאלצה לחסום אותה. וככה נפרדו דרכיהן..
ועכשיו עוד אחת.
דיברנו והתחבקנו והסברנו כמעט בלי לגמגם.. שזה מורכב, ולא פשוט, ואנחנו נמצא דרך להתמודד גם עם זה…
בהמשך הערב היא כבר התאוששה לגמרי. היא חזרה לצחוק את הצחוק הזה שלה כשהנחיריים שלה קופצים. כמו אבא שלה.
ואני התבוננתי עליה וחשבתי לעצמי, כמה עוד ימים כאלו מצפים לנו?… אילו עוד התמודדויות יבואו לפתחנו בתקופה הזאת?…
יש ימים שנראה שאנחנו מצליחים לשמור עליהם בבועה מרוחקת וכמעט מנותקת מכל מה שקורה בארץ, ויש ימים כמו היום. ימים בהם הבועה מתנפצת…