אז למה בעצם חזרנו לארץ "רק" לשנה?
כל מי ששומע שחזרנו לארץ רק לשנה מסתכל עלינו כמו משוגעים. לפני שלושה שבועות חזרנו לארץ בתום מסע של 5 שנים: 3 שנים באוזבקיסטן ושנתיים בדרום קוריאה.
חזרנו לשנה אחת, אחריה, כבר בקיץ הבא, נצא להרפתקה נוספת: הפעם לאפריקה.
"לא חבל? לא יכלתם כבר להמשיך ישר משם? רק תגיעו וכבר תצטרכו ללכת", זה רק חלק מהמשפטים שאנחנו שומעים כל הזמן.
הנה התשובה לשאלות האלו וגם, לשאלה החשובה יותר- איך עושים את זה? איך עוברים ממקום למקום, עם ארבעה ילדים, ועדיין שומרים על יציבות פנימית?
לפני חמש שנים, כשהגיעה הזדמנות לצאת לשליחות, החלטנו לנצל אותה ולצאת להרפתקה מתוחמת בזמן, בסופה נחזור הביתה. כך זכינו להרפתקה של 3 שנים באוזבקיסטן ושנתיים בדרום קוריאה.
כשהאפשרות לצאת לסבב נוסף עלתה,
החלטנו לנצל גם אותה. הזדמנות שחייבה אותנו לחזור לתקופת ‘צינון‘ של שנה לפני שנמשיך במסע.
כך יצא שבין קוריאה לאפריקה, אנחנו עכשיו כאן. בארץ. לשנה.
השנה הזאת מביאה איתה המון אתגרים. עבורינו כהורים, ועבור ארבעת הילדים המדהימים האלה שלנו, שנדרשים גם הם להתמודד עם המעברים האלו.
יכלנו בקלות לצלול ולהתמקד בקשיים שמחכים לנו
אבל, מרגע שהבנו שאין ברירה, שהחזרה הביתה לשנה היא חלק בלתי נפרד מהמסע שלנו, עשינו את מה שאנחנו עושים תמיד – אנחנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה.
אנחנו מסתכלים על השנה הזאת כהזדמנות. למלא מחסני געגוע, לזמן איכות עם משפחה וחברים. הזדמנות לחגוג חגים יחד, לבקר בבתי כנסת בימים טובים, לדבר עברית בקול ברחובות. להתחבק עם סבא וסבתא סתם ככה, מתי שמתחשק.
הסברנו לילדים שהמטרה שלהם מבחינתנו בשנה הזאת היא: להנות!
אנחנו בינתיים מאחורי הקלעים מנסים לנצל את הזמן הכי טוב שאנחנו יכולים.
וזה נכון, השעון מתקתק. כבר נשארו "רק" 11 חודשים. אבל אנחנו לא חיים אותם כאילו הם "רק".
עכשיו אנחנו פה.
אנחנו נפרוק את כל הארגזים, נכיר חברים חדשים, נשתמש ב"כלים היפים", בריהוט החדש, נביא את עצמנו באמת. לא נספור ימים, לא נגיד "לא חבל?", לא נתעצל ליצור קשרים חדשים, כי עכשיו אנחנו פה.
אנחנו, כולנו, חיים בעולם משוגע, שמשתנה כל הזמן. הקרקע מתחת לרגליים שלנו כל הזמן זזה (עבורנו תרתי משמע).
הרצון ליציבות פנימית לא חייב להגיע עם מסגרת זמנים וגבולות גיאוגרפיים ברורה וקבועה מראש. השנים האחרונות הראו לכולנו שהגבולות האלו הם פייק, לא באמת אפשר לסמוך עליהם שלא תהיה מגיפה, שלא תפרוץ מלחמה, שהכל ישאר כמו שהוא היה גם מחר.
אז אנחנו בונים יציבות פנימית, שלא תלויה בדבר מלבד בנו עצמנו.
הנה כמה מהדברים שעזרו לנו:
- להיאחז במוכר ובידוע– גם בתקופות של חוסר ודאות יש נקודות יציבות שאפשר לסמוך עליהן.
- הגדרת גבולות– מעברים ושינויים דורשים אנרגיה אדירה. לכן קבענו לעצמנו מראש כללים: מתי אנחנו צריכים רגע לבד, איפה הגבול שלנו מול עומס חברתי או עבודה, ואיך שומרים על הזמן שלנו כמשפחה.
- להיות בכאן ועכשיו– גם כשיש דד ליין לתקופה בה נהיה במקום מסוים לא ניתן לזה למנוע מאיתנו להנות, לחוות ולקחת חלק במציאות היומיומית. ההסתכלות קדימה חשובה אבל אסור לה להחליף או לאיים על היכולת שלנו להיות כאן ברגע הזה.
אלו חלק מהכלים שאני משתמשת בהם לא רק בחיים האישיים שלנו, אלא גם בעבודה שלי עם אנשים ומשפחות שנמצאים בשינוי, מעבר או חוסר ודאות.
הכלים האלו עוזרים למצוא עוגן פנימי, לא משנה מה קורה מסביב.
מה עוזר לכם לשמור על יציבות פנימית כשהמציאות סביבכם משתנה?