יום כיפור.
כמה חיכיתי ליום הזה השנה.
חיכיתי ששוב לא נהיה לבד. חיכיתי להתהלך בכבישים הריקים עם הילדים, לבושה בלבן.
בחמש השנים האחרונות זה היה כל כך אחרת. ארוחה מפסקת קטנה, רק אני והוא. הילדים שמחים לפספס יום לימודים אבל לא עד הסוף מבינים למה. הכבישים בחוץ ממשיכים להיות סואנים ורועשים. אורות ניאון מהבהבים ובתי קפה שלא נחים. אין בית כנסת לשמוע בו סליחות או שופר. הכל כל כך אחר.
והשנה אנחנו שוב כאן. בבית.
כל כך חיכיתי ליום כיפור השנה. ולא רק בגלל שאנחנו סוף סוף בבית, אחרי מסע רילוקיישן של 5 שנים. חשבתי שהיום הזה, יום של סליחות, יעזור לי למחול. גיליתי שזו פעולה הרבה יותר קשה מלבקש סליחה.
בדרך כלל זו פעולה די קלה עבורי.
אני לא נוהגת לשמור טינה ומעולם לא היה בי רצון לנקמה.
לימדתי את עצמי במשך השנים להתבונן על אחרים 'בעיניים טובות' ולהצליח להפריד בין "מה ששלי" לבין "מה ששלהם".
ועדיין, הגעתי לכיפור הזה עם המון מחשבות על הקושי למחול לחוויות ואנשים שפגשתי במסע שעברנו, ובכלל במסע החיים הזה.
שם הפועל הזה, "לסלוח" , בניגוד למה שהרבה חושבים אינו מעיד על פעולה מיידית וקצרה, החלטה של רגע וזהו.
סליחה היא תהליך.
לפעמים הוא קצר, ולא מאוד מפותל, ולעיתים הוא מסע של ממש, דרך ארוכה ומפותלת להתהלך בה עד שמצליחים לסלוח.
מדובר בכלל במסע פנימי.
כשאנחנו סולחים, אנחנו בעצם נפרדים ממשהו.
לפעמים זה אובדן של הכעס שהגן עלינו ונתן תחושת שליטה.
לפעמים זה אובדן של מערכת היחסים כפי שהכרנו אותה, כי אחרי פגיעה, היא כבר לא תהיה מה שהייתה.
תהליך הסליחה דומה לתהליך של עיבוד אובדן: הוא מתחיל בהכחשה- קושי להכיר בצורך לסלוח, ממשיך בכעס- תחושת עלבון וחוסר צדק, אחריו מגיע שלב המיקוח שבו אנחנו מחפשים דרכים לשנות את הסיפור או להחזיר את מה שאבד.
בהמשך מתעוררת תחושת דיכאון- ההבנה שמשהו השתנה לעד ושום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. ורק אז מתאפשרת ההשלמה- הבחירה לשחרר, לסלוח, ולהמשיך הלאה עם לב קל יותר.
בסופו של דבר, הסליחה מביאה שיעור עמוק: מערכות יחסים לא נשארות כפי שהיו. הן משתנות. ואנחנו משתנים יחד איתן. הסליחה משחררת אותנו מלסחוב את מי שהיינו לפני שנפגענו, ולהמשיך לגדול אל מי שאנחנו עתידים להיות.
כל שינוי משמעותי בחיים שלנו כולל אובדנים קטנים וגדולים – פרידות, זהויות, מקומות. סליחה היא חלק בלתי נפרד מתהליך פיתוח החוסן שלנו. ללמוד לסלוח למציאות ולאנשים בתוכה, זה כמו ללמוד להתאבל ואז להגדיר מחדש את עצמך בתוך המסע. תהליך למידה שלעולם לא מסתיים.
גם אני עוד ממשיכה ללמוד.