הגענו לכאן לפני קצת יותר משלושה חודשים.
אלו היו 3 חודשים לא פשוטים. ההסתגלות אל המקום החדש, אל מזג האויר המשונה ואל הבירוקרטיה המקומית דרשו מאיתנו המון אנרגיות, סבלנות וכוחות, שלא תמיד באו בקלות.
אבל השתדלנו להזכיר לעצמנו שזו תקופה. שזה יעבור.
שכולם סביבנו מספרים שהגענו למקום מדהים. חף מעימותים. אתם עוד תראו, הם אמרו, אתם לא תרצו לעזוב.
עברו שלושה חודשים וישראל התעוררה לסיוט שהוא המציאות החדשה. סיוט שלא נגמר.
מאז, אני כל כך רוצה להיות שם. בבית. לתרום את חלקי במאמץ המלחמתי. ואז אני מסתכלת על ארבעת השובבים שלי וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותם חזק חזק. עד שיכריחו אותי להפסיק..
עברו שלושה חודשים ובמקום שהמקום הזה יראה לנו יותר ויותר כמו מה שסיפרו לנו עליו, מתגלים פה לראשונה גילויי אנטישמיות שמפתיעים את כולם.
ההפגנות הפרו-פלסטיניות הולכות ומתרבות.
והאיש שנעמד ברחוב הסואן עם השלט "Bring back Hitler the ultimate problem solver" נעמד לו באין מפריע, יום אחרי יום אחרי יום. מאות אנשים חולפים על פניו כל יום. ואף אחד לא עוצר.
כל מפגש עם אנשים דורך אותנו ודורש מעצבינו החשופים גם ככה לנסות להבין מי מאויבנו ומי מאוהבנו.. משימה שהפכה להיות כל כך מורכבת בימים האלה.
ועד ההורים של הגן של גפן ארגן מפגש כתתי, ואני התלבטתי שבוע אם ללכת או לא. כשלבסוף הלכתי, הייתי כל כך דרוכה שהתקשיתי להשתחרר.. והתגובות של ההורים הזרים האחרים היו מבלבלות כל כך…
וכל יום אני מנסה להבין מהילדים אם היה משהו חריג בבית הספר, אם נאמרו להם דברים שלא היו צריכים להיאמר, אם הם הרגישו בטוחים… וזה מתיש… וזה מבלבל…
ועוד בוקר מגיע, אני הולכת לעבודה, ושוב האיש עם השלט שם. עקבי. יציב. לא מפחד כלל.
רק אנחנו כן.
הבוקר גפן שאלה אותי אם קוריאה היא חברה שלנו… של ישראל זאת אומרת.. התלבטתי מה לענות, אבל עניתי לה שכן. מה אגיד? שאין לי מושג… שהאיש שמייחל לשובו של היטלר ממשיך לחכות לנו ליד העבודה כל בוקר? ושזה לא מוציא אף אחד משלוותו הקוריאנית?…
אז עניתי שכן. היא חייכה חיוך גדול ומרוצה, ככה שהנמשים הג'ינג'ים שלה קפצו מתחת לעיניים הכחולות שלה.. כמה זמן עבר מאז שחייכתי בעצמי חיוך כזה שמקפיץ את הנמשים.. מאז ה-6 לאוקטובר..
ברור לי כבר עכשיו, שעוד נצטרך להסתיר מהם את השלטים המסיתים ברחוב, את המפגינים שהופכים ליותר ויותר רועשים, את המתח והדריכות… במיוחד כשכל אלה עוד כנראה ילכו ויגדלו עם התקדמות המלחמה.. ובמקביל לשמור על השגרה שלהם ככל שניתן…
זאת משימה כל כך מורכבת, לשמור על חיוך גדול ונמשים קופצים, כשבפנים הלב לא מפסיק לבכות והעצבים דרוכים…
אבל נמשיך. כי אין ברירה.
למרות האיש הרשע עם השלט הנורא, למרות האיומים והרעש, למרות הכל.
ויום יבוא, וגם אנחנו נחזור לחייך חיוכים גדולים כמו של גפן.
יום יבוא.
עוד בוקר.
שוב מגיעה מוקדם מדי לעבודה. נכנסת לבית הקפה התורן (הם הרי מתחלפים כדי להטעות את האויב שצופה בנו…חלילה שלא לייצר שגרה..)
ומרוויחה עוד כמה דקות של עבודה על הדוקטורט במחשב, עד שיגיע הזמן להתחיל את היום.
אני נכנסת לבית הקפה של העולם המקביל, בו הכל מואר ומנצנץ לקראת הקריסטמס. עץ חג המולד שליד הקופה מהבהב באורות מתחלפים. וכשאני מגיעה להזמין את הקפה שלי, אני שומעת ברקע את מריה קארי שרה "all I want for Christmas is you"… וחושבת על כל אלו שאני מייחלת שיחזרו הביתה מהשבי, עוד לפני הקריסטמס…
אני מודה לעובד בבית הקפה בקוריאנית ומתיישבת.. לא מאמינה שהתעוררתי לעוד יום הזוי בו אני מסתובבת בעולם מנצנץ עם מאריה קארי ברקע, ו239 אחרים.. במחשכים.. בוודאי שומעים ברקע קולות אחרים לגמרי…
התחושה הזאת לא מרפה. כל יום. כל היום.
ולא עוזרת לזה העובדה שבכל יום, כל יום, כבר שבוע שישי, שעומד לנו מתחת לעבודה הנאצי הקוריאני עם השלט המזעזע שלו. הוא לא מרפה. גם לא בקור העז.
לפני שלושה שבועות הצטרפה אליו אחת אחרת עם ארון קבורה בגודל של ילד ושלטי נזיפה בישראל.
לפני שבוע נצטרפו אליהם חבורה דוחה שהחליטה לתלות סביב הבנין שלטים גדולים שמדווחים לעולם על "פשעיה של ישראל"…
היום ירדתי מהאוטובוס ישר אל תוך שלט כזה.. כאילו הם כבר יודעים שזו התחנה ממנה אנחנו מגיעים..
השבוע, הייתה נקודת אור מרגשת- לצד הנאצי הנאלח, התמקם בשקט בשקט, אמן קוריאני מקומי, שהחליט ליצור בחימר את פניהם של השבויים והנרצחים.. התרגשנו כל כך.. נקודת אור בתוך החושך הזה.. ואחריו הצטרפו גם קהילות מהכנסיות הנוצריות שהקימו מפגני תמיכה ברחוב, לצד השלטים המאיימים. עוד קצת אור… בסוף ננצח את החושך.
