פעם, לפני שארזנו את כל החיים שלנו לתוך מכולה ופרקנו אותם באוזבקיסטן, היה לי פשוט יותר להגיד מי אני.
לפני שהיו לי שני בתים בשתי ארצות שונות היה לי ברור יותר על איזו קרקע הרגליים שלי ניצבות והייתי עומדת יציבה כשהצגתי את עצמי..
לפני שהייתי צריכה ללמוד שפה חדשה כדי לקנות בסופר ולפני שהייתי צריכה לשבור שיניים עם כל הפאסט סימפל ופרזנט פרוגרסיב כדי ליצור קשרים חדשים , היה לי הרבה יותר פשוט להגיד בקול רם וברור מי אני, מה אני עושה בחיים ולאן החלומות שלי עוד יקחו אותי.
פעם הייתי פשוט אומרת: היי, אני דפנה, אמא של נגה (בת 12), נעם דוד (בן 9), גפן (בת 6). נשואה לאהוב ליבי ואני עובדת סוציאלית שעובדת וחוקרת את תחום השכול, אובדן וחוסן נפשי.
אבל לפני כ-4 שנים עטפנו את החיים בפצפצים וארגזים מקושקשים בסימנים שאז נראו כמבטיחים שלא יהיה לנו בלאגן, ויצאנו לשליחות בטשקנט, אוזבקיסטן. מאז כבר הספקנו גם לעזוב את טשקנט ולהמשיך הלאה ליעד נוסף.
הגענו ביולי 2020 למדינה זרה עם שם מאיים, כשהעולם כולו נמצא בשיא של התמודדות עם מגיפת הקורונה. אחרי מסע מפרך, ארוך מדי וקשה, נכנסנו בלילה לוילה אוזבקית ששימשה אותנו לשבועיים ימים של בידוד.
כאילו נכנסנו לבועה בזמן, חיינו שבועיים בבית המוזר הזה, מנסים לספוג את הריחות, הקולות והטעמים שנמצאים בו. עדיין חסרי כל מושג לגבי מה שמחכה לנו מחוץ לשערי הברזל הגדולים של וילת הבידוד הזו.
כשיצאנו מהבידוד התמקמנו בדירת המגורים שלנו. בחוץ היה סגר, ובפנים, בפנים ניסינו לשכנע את כולם שאנחנו בסדר. בתוך הסגר הזה…
נסגרתי בבית עם שלושה ילדים ונתי נעלם לעבודה. הייתי מסתכל מהחלון על הרחוב ומנסה לדלות כל סימן שירמוז לי על חיי האנשים כאן. במקום החדש הזה.
מאז שיצאנו למסע הזה עברנו לא מעט בדרך. פרקנו את המכולה וגם את הלב אל מקומות חדשים וגילינו שהסימונים שקישקשנו כשעוד היינו בארץ במטרה שימנעו בלאגן בהתמקמות, היו לא רלוונטים בעליל.. בלאגן הוא חלק בלתי נפרד מלמצוא את עצמך במקום זר כל כך.
לא תמיד מה שנביא איתנו בארגזים יהיה רלוונטי למקום החדש וכמעט תמיד נצטרך ללמוד משהו חדש, על עצמנו או על העולם הזה, כדי להצליח להשתלב.
במסע שלנו למדנו הרבה על החיים לצד הגעגוע, על הביחד המשפחתי שלנו, על הזוגיות והצורך במשמעות ועל הבית הזה, שלנו, שמסתבר שהולך איתנו לכל מקום שאנחנו הולכים אליו..
על רילוקיישן וכביסה
לכל משפחה יש את הריח שלה. ריח שנקבע לפי הריח של מרכך הכביסה שלה. לפעמים הוא משתנה, לפי מרככי הכביסה, ולפעמים נשאר איתה שנים.
לאחרונה גיליתי להפתעתי, אותו הדבר גם במקומות וערים… גם להן יש ריח משלהן.
הגענו לכאן, לסיאול, לפני חודשיים וחצי, וגם לעיר הזאת ריח משלה.. והוא שונה מהריח של טשקנט אותה עזבנו לפני 3 חודשים.
הריח של המקומות, בניגוד לריח של משפחות, לא מריח כמו מרכך כביסה. סיאול מריחה יותר כמו שום, שמן מטוגן ועוד משהו שאני לא ממש מצליחה לזהות.. ריח חדש ואחר. זה לא הריח של טשקנט.
וגם לא של ישראל.
בישראל, בתקופה הזאת של השנה, יש אפילו ריח מיוחד לכל חג.
אפילו לכיפור.
אמנם רק חודשיים וחצי כאן, אבל כבר צברנו כמה קילומטראז' במקום החדש הזה.
ועכשיו, אפשר גם לסמן גם כיפור ראשון פה. כיפור בריח אחר…
זה היה מוזר. זה כבר כיפור רביעי שלי בלי בית כנסת ביום כיפור, בלי הרחובות הריקים ממכוניות ומלאים באנשים לבושים לבן.. שוב, מצאנו את עצמנו לבד, רק אנחנו. כמו בכיפור הראשון שלנו בטשקנט. ארוחה מפסקת רק אנחנו והילדים. ושוב, זה היה מוזר. והעלה המון געגועים, גם הביתה וגם לטשקנט, שם בכיפור האחרון שלנו כבר לא היינו לבד. המשפחה החלופית שיצרנו שם כבר הצטרפה לארוחה המפסקת וגם למשחקי הקופסא עם הילדים עד השעות הקטנות של ליל כיפור.
אבל הפעם, שוב, חזרנו להתחלה. מה שרק הדגיש את תחושת הזרות והמרחק מהבית. וגם הדגיש גם את השותפות המיוחדת הזו שלנו. הוא ואני. אנחנו.
הסתובבנו בבית מזמרים לנו את התפילות.. מדי פעם יוצא איזה "עננו", וגם קצת "חטאנו לפניך". ומסבירים לילדים פעם אחר פעם שכיפור היום, למרות שהכבישים עמוסי מכוניות, החנויות ברחוב פתוחות וריחות תבשילים עולים מהמסעדות השכנות, בשבילנו- כיפור היום.
ואז נגמר כיפור. וחוזרים לשגרה. שגרה? אפשר לומר. כבר יש לנו סוג של שגרה, אבל גם היא תופר מחר, עם הגעתו של חג מקומי גדול ה"צ'וסוק".
כל מי שלא טירון כמונו בעיר הגדולה הזאת, התכונן מראש לחופשת החג הקרבה ונראה כי כל מקומות החופשה מלאים והכבישים עתידים להיות פקוקים במיוחד. אנחנו, טירונים שכמונו, שלמרות השגרה עדיין לא ממש יודעים איפה אנחנו נמצאים, ננסה לנצל את החופשה הקרובה בסיורים להכרת הסביבה שלנו. להכיר את העיר. ננסה להכיר את המקומות שעוד לא ראינו, ולהתרגל לריחות החדשים.
לכל משפחה יש את הריח שלה, גם למקום, ואפילו יש ימים בשבוע שיש להם ריח משלהם. למשל יום חמישי, כשהמטבח מריח מתחילת ההכנות לשבת, הילדים חוזרים מבית הספר ובעקבות הריח מיד שואלים מי יגיע מחר לארוחת שישי?, וגם ליום שישי יש ריח משלו, כשהם חוזרים מבית הספר ומריחים את החלות החמות בתנור ואת ריח השניצלים המטוגנים ומחייכים את החיוך הזה שלהם שאומר שהם הגיעו הביתה.
יש ריחות שלא משתנים. הבאנו אותם איתנו מהבית ואנחנו משקיעים מאמץ כדי שישארו איתנו. ויש כאלו שנשארו בישראל, וכאלה שנשארו בטשקנט.. כמו הריח לפני חג הנברוז האוזבקי, או הריח של הסתיו הכתום.
לכל משפחה יש ריח משלה והוא קשור גם למרכך הכביסה שלה. ועכשיו, עכשיו יש לנו מרכך כביסה קוריאני. והרבה כביסה של מדי בית ספר מוזרים שצריכים להתכבס מדי יום כדי שיהיו מוכנים ליום למחרת. והבית מלא בריח של כביסות. ובריח של סיאול, ובריחות שהבאנו מהבית. וגם בריח של הגשם המעצבן הזה שלא מפסיק לרדת.
אני עוד לומדת להכיר את הריחות של סיאול. גלי השום וטיגוני פירות הים שעולים מהסמטאות לפעמים מכים בי חזק מדי, וריחות הקפה מתערבבים באויר כל הזמן.
מחכה לרגע שאתרגל אליהם, וחלקם יהפכו לחלק מהריחות של המשפחה שלנו. כי לכל משפחה יש ריח משלה. והוא מורכב ממרכך הכביסה שלה, מהחגים, מימות השבוע, מהמסורות, וגם מהמקומות בהם הייתה ומהם באה.
בתמונה: גפן הבוקר, לבושה במדי בית הספר, בהופעה לכבוד חג הצ'וסוק שמתחיל מחר.
על הפעם בה רקדנו לצלילי נועה קירל בכנסיה הקוריאנית בחגיגות כריסטמס
לפני שבוע הם יצאו לחופשת חורף מבית הספר.
חופשה בת 3 שבועות. שוב, בלי קייטנות ובלי מסגרות חלופיות. ככה זה ברילוקיישן שכזה.
אז גם אני יצאתי ל"חופש". להיות איתם בבית בזמן חופשת החורף הזאת, שבאמת הביאה איתה את החורף.
השבוע המעלות ממש צנחו והשלג בפעם הראשונה צבע את גגות הבתים והמדרכות בלבן.
החימום התת רצפתי בדירה לא הסגיר את הקפור שבחוץ.
במסגרת שבוע ראשון בקייטנת אמא, הספקנו לסיים שיעורי בית, לסדר את החדרים, לאפות עוגיות וגם לבקר 3 פעמים השבוע בבית קפה-ציור. ככה זה כאן, כמעט לכל בית קפה יש קונספט אחר. באחד מלטפים כלבים, באחר מצטלמים עם ברביות ובבית קפה ציור- מציירים.
כל הציוד הנדרש נמצא שם: סוגים שונים של צבעים ומכחולים, כולל סינרים ואפילו כובעי ציירים כדי להיכנס לאוירה. הזמנתי לי קפה ולהם שוקו חם וככה העברנו בערך 3 שעות, לפעמים גם יותר. בסופם יצאנו עם ציור חדש לאוסף, ישר לגן של איתן לקחת אותו הביתה. השובב היחיד שעדיין יש לו מסגרת בתקופה הזאת. וגם הוא היום יצא לחופשת כריסטמס קצרה.
בתחילת השבוע הגננת שלו ביקשה ממני שנגיע בהרכב מלא למסיבת הכריסמט של הגן ביום שישי.
כלומר, זה מה שהבנתי ממה שכתבה לי בגוגל טרנסלייט. היא לא מדברת מילה באנגלית, ואני (עדיין) לא מדברת קוריאנית. אז ככה אנחנו מתקשרות.
כשהסכמתי שנגיע כולנו למסיבה, היא קפצה ושמחה מאוד. אפילו מדי. אבל עדיין לא חשדתי.
מדי יום שוב היא כתבה לי באפליקציה, מעדכנת בפרט מידע נוסף בנוגע למסיבה. שאלה אם נוכל לעלות לבמה ולהציג את המשפחה שלנו. אחר כך ביקשה שנשלח קובץ מוזיקה שילווה אותנו על הבמה.. ככל שהשבוע התקדם היא המשיכה לתקשר את הבקשות בגוגל טרנסלייט. ואני הסכמתי. כי כל אחת מהן בנפרד נשמעה לא מזיקה.
כשהסתיים השבוע הבנתי שהסכמתי שנעלה מופע משפחתי שכולל ריקוד ו/או שיר, בו כולנו מופיעים על הבמה יחד. מול כולם. ויום לפני המסיבה קיבלתי הנחיה להגיע בלבוש תואם בצבע אדום. וגם להגיע חצי שעה לפני הזמן לחזרה הגנרלית…
גייסתי את כל המשפחה, וכמו תלמידה טובה טיפטפתי להם את המידע, כמו שטיפטפו אותו לי, ככה שאף אחד לא באמת יכל להתנגד. הוספתי קצת "קדימה כולנו נעשה את זה למען איתן!", מה שבכלל חיסל כל ציוץ של התנגדות.
אחרי התלבטויות רבות, ולחץ לא מתון מצד הגננת לשלוח לה את קובץ הסאונד לצליליו נרקוד, נאלצנו להחליט על שיר- בחרנו ביוניקורן של נועה קירל.
וככה נולד הריקוד המשפחתי שלנו.
בערבים עשינו חזרות בסלון הבית, כשאלכסה מנגנת לנו את השיר ברקע.
היום, אחרי שהתלבשנו בפריטים האדומים הבודדים שמצאנו בארון חסר האדום שלנו, הגענו בזמן לחזרה הגנרלית אל הכנסיה בה נערכה מסיבת הגן.
הגננות קיבלו אותנו בהתרגשות גדולה והושיבו אותנן בספסל המיועד למשפחה של איתן.
כאן התחלנו כבר קצת להילחץ.
קראנו את התכניה בעיון רב, למרות שהייתה כתובה בקוריאנית ואנחנו לא מבינים מילה, את המילים Noa Kirel- Unicorn שהיו כתובות באנגלית הבנו..
בשלב הזה כבר סירבנו לעלות לחזרה גנרלית.. לא בטוחים מה רמת הפאדיחה שאנחנו עומדים לעשות ביחס לאחרים.
המופע הראשון שתרגל בחזרה היו אם ובת שניגנו בארבע ידיים בפסנתר.. בשלב הזה כבר אגלי זיעה החלו לבצבץ על המצח של נתי.. המופע השני שתרגל היו אב ובן שרקדו על הבמה, בעוד האמא עומדת בצד, לא בפרונט, ומסמנת להם את הכוריאוגרפיה שככל הנראה היא המציאה. מה שגרם לנתי להציע שגם הוא, ינטוש את הריקוד ויתמוך בנו מרחוק. מבט אחד חודר הספיק להוריד את הרעיון הגרוע מהפרק והזכרתי לכולם (וגם לי) שאף אחד לא נוטש!…
המופעים של שלושת המשפחות הבאות כבר גרמו לנו להרגיש קצת יותר בנוח, כי לידן, גם מופע היוניקורן שלנו נראה סבבה…
בסופו של דבר, לא היה לאן לברוח, כשהגיע תורנו עלינו לבמה.
כשהקהל הקוריאני הגיב לתנועות שלנו בקריאות התלהבות הבנו שכנראה הצלחנו. כשהגיע הפזמון קפצנו על הבמה בחיבוק משפחתי (חוץ מאיתן שלא הפסיק לבכות), כי לא המצאנו כוריאוגרפיה עד לשלב מתקדם יותר מהפזמון וגם בעיקר שמחנו שזה נגמר..
הערב המשיך בחלוקת מתנות בלתי פוסקת, וגם שלושה אבות שהתחפשו לסנטה קלאוס. רק לפני 3 שנים נתי התחפש לרבי קלמן בהצגה של חנוכה בגן רותם והיום, מצאנו את עצמנו בכנסיה, רוקדים יוניקורן מתחת לתמונתו של ישו, מוקפים באבות קוריאנים מחופשים לסנטה.
ככה זה ברילוקיישן שכזה…
ככה זה, המחשבות שלנו נעות קדימה ואחורה. לאז ולעכשיו. לבית ששם ולחיי הרילוקיישן שפה.. במיוחד עכשיו. כשמלחמה משתוללת בבית והגעגוע הביתה משתולל כמעט סוער כמוה..
כמעט וחצי שנה עברה מאז שהגענו לכאן. ועדיין לא קל… הגעגוע והמלחמה מוסיפים לקושי להיות רחוקים, אבל גם המשימה להסתגל למדינה החדשה והכל כך שונה הזאת…
משתדלת להזכיר לעצמי שאנחנו לא כאן במקרה. משהו במסע הזה הביא אותנו לכאן מסיבה כלשהי. לא סתם. עד שנבין מה היא, נמשיך להתגעגע מאוד, למצוא רגעים של הנאה ואומנות כמו בקפה ציור, ונמשיך לזרום עם כל הזמנה להשתלב בשגעונות הקוריאניים שיש פה. ובעיקר, להזכיר לעצמנו שאנחנו יוניקורן.
בתמונות: רגעים נבחרים ממסיבת הכריסטמס בכנסיה של הגן, וקצת מהציורים שהצלחתי ליצור בקייטנת אמא
עץ ערכים משפחתי
ראש השנה תשפ"ד. ספטמבר 2023.
עם החג ציינו גם חודשיים למעבר שלנו לקוריאה.
חודשיים כבר עברו מאז שהגענו לכאן.
שני מבוגרים וארבעה ילדים, נחתנו כאן היישר אל העונה הגשומה והלחה במיוחד, אחרי ביקור בזק בארץ ופרידות קשות מאוזבקיסטן.
עברנו כאן חודשיים קשוחים. מלאים בבירוקרטיה מקומית מתישה, עטופים בתחושות של חוסר אונים וחוסר וודאות המאפיינות התחלות חדשות שכאלה, וכל זאת בתוך מזג אויר משונה ומעצבן.
עכשיו, חודשיים אחרי, חגגנו כאן את ראש השנה, יחד עם עוד 40 אנשים ונשים שכבר הספקנו להכיר ולהתחבר בחודשיים שעברו.
זה היה שולחן חג חגיגי באמת, מלא בכל טוב. כל אחד שם יד, ויחד הצלחנו להכניס את אווירת החג.
הילדים התרוצצו ושיחקו יחד כל הארוחה, המבוגרים לא הפסיקו לדבר ובסוף גם הוצאנו את הקריוקי וכולם שרו ורקדו.
חודשיים כבר עברו מאז שהגענו לכאן.
איתני כבר הולך לגן בלי לבכות בבוקר (כמעט), הילדים כבר עמוק בתוך שגרת בית הספר, והספקתי כבר להכיר איפה יש ירקות יותר בזול, איפה יש קפה טעים ואיפה יש דגים טריים לשבת.
ועדיין, יש עוד הרבה ללמוד ולהכיר.. אני עדיין מרגישה יותר זרה וחדשה מאשר בעניינים..
חודשיים עברו וכל כך הרבה כבר עברנו, כל כך הרבה השתנה בחיים שלנו. אבל יש דברים שנשארים עוגן.
ראש השנה למשל. לא משנה איפה בעולם ועם מי סביב השולחן עדיין ננגב את פלח התפוח בדבש מתוק ועדיין נאחל בקול שיתמו כל אוייבנו.
וגם הביחד שלנו, כמו החג, נשאר כמו שהוא, בכל מקום בעולם, לא משנה מי מצטרף לשולחן.
ואם היו לנו ספק לגבי זה, נגה דאגה להזכיר לנו את השבוע מקרוב.
היא קיבלה פרוייקט חדש בבית ספר: התבקשה לראיין אותנו על הערכים המשפחתיים עליהם גדלנו ועל אלו שעל פיהם אנחנו מחנכים את ילדינו. בסוף הראיונות נדרשה ליצור "עץ ערכים משפחתי" שיוצג בכתה.
בשורשי העץ אמורים להיות מיוצגים האמונות שמניעות אותנו, ובענפיו- הערכים.
כל סוף השבוע עבדנו על העץ הזה… גזרנו, הדבקנו, צבענו, מחקנו, שוב הדבקנו, שוב צבענו, ניסינו רעיון אחרי רעיון, וכל זאת תחת עינה הפקוחה והביקורתית של המתבגרת שמסבירה שזה "חייב להיות מושלם"..
לאורך העבודה על העץ, לא ידעתי מה היא בחרה לכתוב על הענפים והשורשים, היא לא סיפרה מה היו ממצאי הראיונות שעשתה.
היום, כשהרוחות נרגעו והדבק התייבש, היא הייתה מוכנה להראות לנו את התוצר המוגמר.
הסתכלתי עליה ועל העץ הזה שלה, שלנו. וראיתי שלמרות שעברו כבר חודשיים מאז שהגענו לכאן ומציאות חיינו השתנתה שוב לבלי היכר, יש דברים שהולכים איתנו, ולא משתנים.
הערכים שלנו, האמונות שלנו, אהבה שלנו.
