ממש עוד קצת ניפרד מסיאול ונחזור הביתה.
נותרו לנו כאן בסיאול, עוד ימים אחרונים. ממש עוד קצת הפרידות יסתיימו, המזוודות יסגרו, אנחנו נעשה צ'ק אין ונטוס אאוט מכאן, חזרה הביתה.
נגיע הביתה, נתמקם מחדש, ונעבוד בלמלא מחדש את מחסני הגעגוע בזמן איכות עם משפחה, חברים ומקומות אהובים, ולפני שהשנה הראשונה תסתיים, נארוז שוב ונצא לפרק נוסף במסע שלנו. מסע בו אנחנו מייצגים את המדינה במקומות רחוקים, וגם לומדים על העולם ממש מקרוב.
כן. בקיץ הבא, כבר נעלה על מטוס ליעד הרילוקיישן הבא. המסע הזה גרם לנו להבין שיש לנו עוד הרבה מה לתרום ולהיתרם מפרק נוסף במסע הזה. אז אחרי שנמלא את מחסני הגעגוע, נצא שוב אל הדרך, לאן שהיא תוביל אותנו.
אבל לפני זה, ממש בקרוב אנחנו ניכנס בשערי נתב"ג, נתרגש מהשלט הגדול שיגיד לנו "כמה טוב שבאת הביתה", ונתבונן מקרוב על הפנים של כל אלו שעוד מחכים לשוב הביתה כבר 630? ימים, בעודנו צועדים אל אולם קבלת הפנים של השבים ארצה.
אחרי שהאדרנלין וההתרגשות ירדו, אנחנו נתעורר בבוקר ונתחיל במלאכת ההתאקלמות מחדש בבית הזה שלנו. מלאכה שתימשך שנה אחת. שבסופה שוב ניפרד מכולם ונחזור לנתב"ג.
בשלב מאוד מוקדם בדרך למדתי שזה לא משהו שכדאי להגיד בקול. לא כדאי לספר לכמה זמן באת ומתי את הולכת. כי יש אנשים שכבר לא יכולים לשאת את כל הפרידות האלה. כי אז כבר בהתחלה הם עושים חשבון בינם לבין עצמם (לפעמים גם ממש מולך) אם כדאי להיקשר, אם כדאי להתחבר, אם שווה להשקיע את מאמץ להכיר בשביל פרק הזמן שנהיה כאן.
אנחנו מעולם לא דגלנו בגישה הזאת. פגשנו אנשים טובים בדרך ואימצנו את הקשר איתם, גם אם הוא היה לפרק זמן מאוד מוגבל. אבל היום אני מבינה קצת יותר את הכאב של המחשבנים את הזמנים. זה כואב להיפרד. ולא כולם יודעים איך. סיפרתי לעצמי שזאת חוויה ששמורה לאנשים שעברו מסע כזה, דומה לשלנו, שהפגיש אותם עם הרבה פרידות בדרך, והם מנסים להגן על עצמם מפני הכאב שמגיע איתן. אבל לא, אני יכולה להעיד שבמהלך המסע שלנו פגשתי גם כאלה וגם כאלה. גם אנשים שהעזו ליצור קשר אמיתי גם במחיר של לכאוב את הפרידה בהמשך, וגם כאלה שהחליטו מראש לוותר כדי להימנע מהפרידה הקרובה מדי לטעמם, והכואבת כל כך.
אחד מהשיעורים שלמדתי במסע שלנו גרם לי להבין שלכל אדם שאני פוגשת במסע שלי, יש תפקיד או סיבה. יש כאלו שהגיעו לרגעים קצרים ויש שהגיעו לשבועות, חודשים ואפילו שנים. אבל לכל אחד מהם היה מקום אחר או תפקיד אחר במסע שלי. עם חלקם חלקתי רגעים טובים ויפים ועם חלקם רגעים קשים וכואבים. ויש גם כאלה שזכינו לחוות יחד הכל מהכל.
בעוד פחות מחודש נעלה על מטוס ונגיע הביתה.
נבוא להשלים חיבוקים עוטפים, לנגב דמעות של געגוע, לאכול אוכל של בית, לקפוץ לקפה במרכז המסחרי, לעבור אצל בתיה בדואר בדרך לאנשהו, ולפגוש את כל מי שלא ראיתי מכיתה ד' בתור בקופת חולים. לספר מלא סיפורים על מה שהיה, וגם על החלומות והתכניות למה שעוד יהיה. לשמוע על מה שפספסנו, לבכות על הזמנים שרצינו להיות פה ולא היינו.. יש כל כך הרבה להספיק.
ועכשיו, פחות מחודש לפני החזרה שלנו הביתה, דווקא שם, בבית, נראה שכבר עושים חשבון. אני שומעת בין השורות את מחשבות המחשבנים, מנסים להבין כמה כבר אפשר להספיק בשנה? בטח רק נגיע וכבר נצטרך לעזוב, כמה זה כדאי וכמה משתלם…
וגם אנחנו חוטאים בזה, מבטיחים לעצמנו שלא נתמקם, שלא נתיישב, שלא נפרוק את כל הארגזים, כי מה זה שנה? רק נגיע וכבר נלך.
אבל לא.
זה לא נכון.
בחיים האלה, כל דקה חשובה. וכל רגע יש לו פוטנציאל להיות פריצת דרך, או סתם רגע בלתי נשכח של טוב אמיתי. ושנה, שנה היא המון רגעים. היא אוסף של חוויות, ואתגרים, של צחוק ובכי, של ביחד ולבד. היא המון. והיא גם קצת.
בעוד פחות מחודש נעלה על מטוס ונחזור הביתה.
החלטתי שאני לא עושה יותר חשבון של מה שלא נספיק, אלא של מה אני רוצה להספיק ולעשות כמה שיותר. אולי נעזוב שנה אחרי, אבל אנחנו לא באים להיות אורחים. אנחנו חוזרים הביתה. והבית, הבית הוא איפה שאנחנו נמצאים.
את החודש הקרוב נקדיש לרכבת ההרים הרגשית הזאת שעושה לופים בין פרידות מכאן לבין ההתרגשות לקראת החזרה הביתה. בסוף, הרכבת הזאת תגיע לתחנה ונגיע הביתה, "רק" לשנה.
נשתדל לנצל כל רגע מהשנה הזאת. השנה הזאת שהיא מעט אבל גם הרבה. אז אם יוצא לנו להיפגש, סתם במקרה או אפילו ממש במכוון, אל תחשבנו את הזמן שנשאר. נצלו איתי את הזמן שיש, הכי טוב שאפשר. עוד מעט אני בבית.