עוד מעט אנחנו בבית

בעוד חצי שנה נעלה על מטוס ונחזור הביתה.
זו תהיה טיסה שתסגור את חמש השנים האחרונות. 5 שנים של הרפתקאות ומסעות חוצי מדינות וגבולות, גבולות גיאוגרפיים, משפחתיים ואישיים.
עוד מוקדם לסכם. יהיה זמן גם לזה.
אבל אני שמה לב שמשהו אחר קורה לנו עכשיו, חצי שנה לפני סיום. כל הבית התחיל להתכוונן לפרידה הזאת, או להתחלה החדשה שעוד תבוא. או אולי לשתיהן.
אנחנו כבר למודי פרידות. גם הם, הילדים המדהימים שלנו. נפרדנו מישראל ואז מאוזבקיסטן ובקרוב מקוריאה. וגם בים לבין, הביקורים המשפחתיים בארץ היו מלווים כל פעם בפרידות כואבות מחדש. ופרידות מחברים שהכרנו בדרך והמשיכו הלאה במסע שלהם. וגם פרידות מחלקים מעצמנו היו לנו. כולנו גדלנו והתבגרנו במסע הזה.
ובעוד חצי שנה אנחנו נעלה על מטוס ונחזור הביתה. בשלב מאוד מוקדם בדרך למדתי שזה לא משהו שכדאי להגיד בקול. לא כדאי לספר לכמה זמן באת ומתי את הולכת. כי יש אנשים שכבר לא יכולים לשאת את כל הפרידות האלה. אז כבר בהתחלה הם עושים חשבון בינם לבין עצמם (לפעמים גם ממש מולך) אם זה כדאי להיקשר, אם כדאי להתחבר, אם שווה להשקיע את מאמץ ההכרות איתנו בשביל פרק הזמן שנהיה כאן.
אנחנו מעולם לא דגלנו בגישה הזאת, פגשנו אנשים טובים בדרך ואימצנו את הקשר איתם, גם אם הוא היה לפרק זמן מאוד מוגבל. אבל היום אני מבינה קצת יותר את הכאב של המחשבנים את הזמנים. זה כואב להיפרד. ולא כולם יודעים איך. סיפרתי לעצמי שזאת חוויה ששמורה לאנשים שעברו מסע כזה, דומה לשלנו, שהפגיש אותם עם הרבה פרידות בדרך, והם מנסים להגן על עצמם מפני הכאב שמגיע איתן.
בעוד חצי שנה נעלה על מטוס ונגיע הביתה.
נבוא להשלים חיבוקים עוטפים, לנגב דמעות של געגוע, לאכול אוכל של בית, לקפוץ לקפה במרכז המסחרי, לעבור אצל בתיה בדואר בדרך לאנשהו, ולפגוש את כל מי שלא ראיתי מכיתה ד' בתור בקופת חולים. לספר מלא סיפורים על מה שהיה, וגם על החלומות והתכניות למה שעוד יהיה. לשמוע על מה שפספסנו, לבכות על הזמנים שרצינו להיות פה ולא היינו.. יש כל כך הרבה להספיק. ואנחנו, אנחנו חוזרים עם תכנית המשך לפיה כרגע נחזור "רק" לשנה כי המסע הזה גרם לנו להבין שיש לנו עוד הרבה מה לתרום ולהיתרם מדרך כזאת אז אחרי שנמלא את מחסני הגעגוע, נצא שוב אל הדרך, לאן שהיא תוביל אותנו.
ועכשיו, חצי שנה לפני החזרה שלנו הביתה, דווקא שם, בבית, נראה שכבר עושים חשבון. אני שומעת בין השורות את מחשבות המחשבון, מנסים להבין כמה כבר אפשר להספיק בשנה? בטח רק נגיע וכבר נצטרך לעזוב, כמה זה כדאי וכמה משתלם…
וגם אנחנו חוטאים בזה, מבטיחים לעצמנו שלא נתמקם, שלא נתיישב, שלא נפרוק את כל הארגזים, ונתחדש בדברים החדשים רק כשנגיע ל"שם", איפה שזה לא יהיה.. כי מה זה שנה? רק נגיע וכבר נלך.
אבל לא.
זה לא נכון.
בחיים האלה, כל דקה חשובה. וכל רגע יש לו פוטנציאל להיות פריצת דרך, או סתם רגע בלתי נשכח של טוב אמיתי. ושנה, שנה היא המון רגעים. היא אוסף של חוויות, ואתגרים, של צחוק ובכי, של ביחד ולבד. היא המון. והיא גם קצת.
בעוד חצי שנה נעלה על מטוס ונחזור הביתה.
החלטתי שאני לא עושה יותר חשבון של מה שלא נספיק, אלא של מה אני רוצה להספיק ולעשות כמה שיותר. אולי נעזוב שנה אחרי, אבל אנחנו לא באים להיות אורחים. אנחנו חוזרים הביתה. והבית, הבית הוא איפה שאנחנו נמצאים.
את החודשים הקרובים נקדיש לרכבת ההרים הרגשית הזאת שעושה לופים בין פרידות מכאן לבין ההתרגשות לקראת החזרה הביתה.
בסוף, ניפרד גם מכאן. ונגיע הביתה.