הנשיא הקוריאני יון לימד אותי לשמור את הנגמ"שים בבסיס, ולא למהר להקשיח גבולות. במקום לפחד ולהגיב בכוח, לפעמים צריך לכנס את הפרלמנט המשפחתי ולדבר. להשתנות ולגדול יחד איתם.
באנו חושך לגרש
כשהיא ביקשה ממני לבוא לכתה שלה להסביר על חנוכה כמובן שהסכמתי. זכרתי שכבר יש לי מצגת מוכנה שהכנתי בשנה הראשונה שלנו ברילוקיישן לכתה של נגה, כשעוד למדו און ליין בגלל הקורונה.
אז הייתי צריכה בעיקר לעדכן את המצגת בתמונות עדכניות ולהוציא מ"ארגז חנוכה" שבמחסן את כל הקישוטים והאביזרים של החג.
ככה זה ברילוקיישן, יש ארגז לכל חג, בו נאספים ונאגרים כל האביזרים האפשריים של אותו חג. כי כאן, אי אפשר לקפוץ לסטוק ולקנות שטויות לחג שנה מחדש, סבתא וסבא לא יכולים לקפוץ ולהביא סביבונים ומטבעות שוקולד לילדים, גם אם הם מאוד מאוד רוצים…
ובכל חג, אני שולפת את הארגז, עם המפיות הממותגות והמקומטות בצורת סופגניה או סביבון שנשארו משנה שעברה, ומוציאה את החנוכיות שהספקנו לאסוף מהיצירות של הגן בישראל לפני שעזבנו (נס חנוכה שהן שרדו עד עכשיו) ומכינה ספינג' ולביבות בכל שמונת ימי החג, בניסיון לשוות לחג מראה אטרקטיבי לפחות כמו של הכריסטמס המתחרה…
אז כשהיא ביקשה ממני שאגיע לכתה א' שלה בבית הספר הבינלאומי בסיאול, ואסביר על חנוכה ברור שהסכמתי. סיפרתי על נס פח השמן ועל האור הגדול שהחג הזה מפיץ. סובבנו יחד סביבונים, ורקדנו לצלילי גירסת ביטבוקס של שירי חנוכה אמריקאיים (מומלץ להאזין בווליום גבוה).
והיא עמדה שם, עם השיער הכתום הזוהר הזה שלה, מאירה בעצמה, ליד עמדת החנוכה המאולתרת שהקמתי באמצע הספריה, גאה ונרגשת.
ואני, ניסיתי להסביר שכל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן, ושבאנו חושך לגרש. וחשבתי לעצמי על כל החושך הזה שצריך לגרש.. ועל כל 101 האורות שנמצאים שם במחשכים, שמחכים לנס…
ככה זה ברילוקיישן. יש ארגז לכל חג. שנאסף בו כל הציוד משנים קודמות כדי להצליח לציין אותו גם במקומות הרחוקים ביותר מהבית.
ויש מועדים, שלא צריך שיהיה להם ארגז. בלי סמלים ואביזרים וסרטים צהובים, והלוואי שלא נצטרך לאגור אותם משנה לשנה…. 424 ימים הספיק לנו. חנוכה 2024, הלוואי שהחושך הזה כבר יגורש מפה.
ויש גם חושך, לא מעט חושך ברילוקיישן. בייחוד בתקופה בה בארץ מתחוללת מלחמה קשה כל כך.
שלטי החוצות הקוראים להתנגדות לישראל ממשיכים להתנופף ברחובות מרכזיים והפגנות המוניות ממשיכות להתקיים מדי שבוע, כמה פעמים בשבוע.
אבל אנחנו, נמשיך להפיץ אור, כמה שאפשר, בכל מקום בעולם אליו נגיע. גם כאן. כי רק ככה מגרשים את החושך.
***
על דרמה קוריאנית והורות למתבגרים
ביום שלישי בלילה (3/12) הייתה פה דרמה לא קטנה.
כמו כל לילה בשבועות האחרונים, אני הייתי שקועה עמוק בביצוע ראיונות בזום למחקר שאני שותפה בו על המלחמה שבארץ. כיוון שהמרואיינים של המחקר מישראל, ובגלל פערי השעות בינינו, אני מקדישה את הלילות שלי לראיונות למחקר.
כשהראיון של יום שלישי בלילה הסתיים, גיליתי שבזמן שאני הייתי בזום התחוללה כאן דרמה קוריאנית של ממש. "ראית מה קורה בחדשות?" הוא שאל אותי, "הנשיא הכריז על משטר צבאי מחשש להפיכה". הלסת שלי נשמטת והיד מושטת ישירות לטלפון.
אני פותחת YNET כדי לקרוא את הכותרות ו- כלום. אין שום דבר, לא על הפיכה ולא על משטר צבאי. "על מה אתה מדבר?" אני שואלת אותו, "אין פה כלום", מטיחה בו את מסך הטלפון.
"לא בארץ, פה! פה בקוריאה. ממש עכשיו". הוא עונה כאילו לא מבין איך יכלתי להתבלבל ככה..
ביום שלישי בלילה, הנשיא הקוריאני יון הרגיש שלחצי האופוזיציה סוגרים עליו, והחליט להכריז ככה פתאום, על משטר צבאי במדינה. תוך דקות רצו בקבוצות ובחדשות סרטונים של חיילים פורצים לבניין הפרלמנט ונאבקים עם חברי האופוזיציה, נגמ"שים צבאיים מילאו את הכבישים ואנשים יצאו להפגין בלילה הקפוא.
הודעות מחברים ומשפחה החלו להגיע בקצב הולך וגובר, כולם מבקשים לבדוק שאנחנו בסדר.
אני, יושבת על המיטה, עם המסך הבוהק, מנסה להבין מה קורה פה ומה המשמעויות של המהלך המוזר הזה, במקביל לניסיונות להרגיע את כולם. תוך שעות בודדות, אני מתעדכנת ש-190 חברי פרלמנט (מתוך 300) הצליחו להיכנס אל המליאה ולקיים הצבעה פה אחד כנגד החלטת הנשיא על משטר צבאי. הנשיא מקבל את החלטת הפרלמנט וחוזר בו. ותוך 6 שעות מרגע תחילת הדרמה הקוריאנית ההזויה הזאת, הכל (כמעט) חוזר לקדמותו.
אנחנו מתעוררים לשגרת החיים הקבועה פה, כאילו בלילה לא קרה כלום. מלבד כמובן הפרשנויות העיתונאיות לאירוע החריג שלא מפסיקות לירות חיצי ביקורת על הנשיא. העם הקוריאני פגוע וכועס, וההנחה היא שבקרוב הנשיא יודח מתפקידו בעקבות המהלך הדרמטי והקיצוני הזה.
האירוע הזה עורר בי כל כך הרבה שאלות ותהיות. על פוליטיקה ומדיניות, על חינוך והורות, עלינו ועליהם..
על המלחמה שלנו בבית, אם רק אצלנו כל משבר היה מסתיים אחרי 6 שעות… אם רק אצלנו מנהיגים ידעו לחזור בהם…
מחשבות על שימוש לרעה בכוח, ועל חינוך והורות- הנשיא יון, "האבא" של קוריאה, הבין שהוא מוקף באחרים שמנסים לערער על סמכותו. כתגובה הוא שובר את הכלים. מקשיח את הגבולות, יוצר עוד ועוד הגבלות. נוגס בחופש של העם, של "ילדיו". כי הרבה יותר פשוט להקשיח את הגבולות, מאשר להתמודד עם ערעור הסמכות, עם דעות שונות, עם קולות מנוגדים.
וזה מאוד מזכיר את גישת החינוך הקוריאנית הנוקשה- ההורה הסמכותי שיודע טוב יותר. הילדים שמחונכים לתשובה אחת נכונה ולרוץ במסע חיים אחד זהה לכולם. ערעור הסמכות ההורית לא מתקבל בחיוב ולפעמים גורר משטר נוקשה, עד כדי התעללות של ממש.
כמו האופוזיציה, גם הדור הצעיר בקוריאה, מצביע ברגליים ובידיים, ובוחר אחרת. יוצא נגד הסמכות, מבקש להשמיע קול אחר. הדורות הצעירים יותר ויותר מורדים במוסכמות התרבותיות ובדרכים שונות יוצאים נגד כללי המשחק: הם מפסיקים להביא ילדים, הם מתרחקים מהתא המשפחתי ובוחרים יותר ויותר בעצמם על פני המשפחה והמסורת.
נורא קל להסתכל על התרבות הזאת והעולם הזה ממבט חיצוני ולחשוב כמה אנחנו שונים. אבל כאמא למתבגרת, אני מבינה, שבכל אחד מאיתנו יש איזה "נשיא יון" קטן, שמנסה לשמור בכוח על הכללים שהוא עצמו קבע ומאמין בהם שהם הנכונים, מבלי להבין שהמתבגרים שלנו משתנים.
הרי בסך הכל אנחנו רוצים לשמור על התא המשפחתי שלנו. על הערכים המשפחתיים והמסורת. וזה גם עבד כל כך טוב עד עכשיו, אז מה קשור פתאום שהיא גדלה לי ככה? מה קשור שהיא פתאום לא אוהבת את הדברים שהיא אהבה עד אתמול, ומה קשור פתאום שהיא רוצה יותר עצמאות, ומה קשור פתאום שיש לה אופוזיציה של חברים וחברות ויש להם שפה משותפת וערכים משותפים ותחומי ענין משותפים, אותם היא לרוב תעדיף על פנינו?. באמת מה קשור?!.
יש רגעים שבא לי להיות הנשיא יון, בא לי לצעוק לה "כי ככה אני אמרתי, זה למה!", ומזדחלת לה איזו תחושת עלבון של בגידה בכל מה שסיכמנו בינינו עד עכשיו, סיכמנו שאת אוהבת קורנפלקס וחולצות מנצנצות ושאני עושה לך צמה כל בוקר, מה קשור עכשיו בגדי האובר סייס השחורים, זה שאת חוזרת הביתה בחושך, והלאטה שבא לך לשתות בערב??.. ומתחשק לי להכריז על איזה משטר צבאי קשוח, שישמור לי עליה בתוך הבית, קרוב, מאוד קרוב… אולי השיעור הגדול ביותר שאני לומדת כאמא למתבגרת, אותו שיעור שהנשיא הקוריאני יון פספס, זה שלצד ההבנה שהילדים שלנו מתבגרים ומשתנים, גם ההורות שלנו צריכה להשתנות איתם. אחרת גם הם ימרדו וידיחו אותנו מתפקידנו..
לנצח אני אהיה אמא שלה. לא משנה מה היא תעשה, אבל ככל שהיא תגדל, אם אני לא אשתנה איתה ואתאים את ההורות שלי לשינוי שמתרחש, אני אאבד את הזכות ללוות אותה ולהיות שם עבורה. לא כל התנגדות היא סימן להפיכה. לפעמים היא רק סימן שאנחנו משתנים וגדלים.
יון לימד אותי לשמור את הנגמ"שים בבסיס, ולא למהר להקשיח גבולות. שינוי יכול להיות מאיים, אבל לרוב הוא בלתי נמנע. במקום לפחד ולהגיב בכוח, לפעמים צריך לכנס את הפרלמנט המשפחתי ולדבר. להשתנות ולגדול יחד איתם.
