במתקפת איראן הקודמת היינו עוד בקוריאה. אלו היו ממש ההכנות אחרונות לקראת החזרה שלנו לארץ בתום מסע רילוקיישן של 5 שנים.
חמש שנים בהן היינו רחוקים. היינו הישראלים בחו"ל ב"שומר החומות", ב"חרבות ברזל" ב"מלחמת איראן" ב"עם כלביא".
נדרשנו לנהל את הדיסוננס ההזוי שבו העולם סביבנו ממשיך כהרגלו והלב שלנו בבית, עם המשפחה והחברים שצפונים במקלטים.
לפני שבעה חודשים חזרנו לארץ. במתקפה הנוכחית אנחנו פה. בבית. סגורים בעצמנו במקלטים. רצים למרחבים מוגנים.
כבר אין דיסוננס. אנחנו פה. ועדיין, לא שוכחת את התחושה של להיות רחוקה מהבית ולהבין באמת את הביטוי "להשתגע מדאגה".
הילדים שלנו חדשים בתפקיד הזה. כלומר, הם כבר היו מאוד מנוסים בהתחמקות והתעלמות ממפגינים שמבקשים את השמדתם, מנוסים בעמידה זקופה מול קריאות אנטישמיות בהסעה לבית ספר, מנוסים במפגש עם מורים שמתקשים להסתיר את עמדתם הפוליטית, ועם חברים שמגלים פתאום כשונאים, מנוסים בלא לענות את האמת לשאלה "מאיפה אתם?". אבל בריצה למקלטים, הם לא.
הם נדרשו פתאום ללמוד את מה שכל ילד ישראלי כבר יודע כמו את ההבדל בין התראה, הרתעה ואזעקה. כמו את מספר השניות שיש להם להגיע למרחב מוגן בהתאם למיקום הגיאוגרפי, לזהות לפי עוצמת הבום אם זה היה ירוט או נפילה, רסיס או פגיעה ישירה.
למרות חוסר הניסיון בעולם הירי תלול מסלול שהם הביאו איתם אחרי 5 שנים בחו"ל, עקומת הלמידה הייתה מהירה במיוחד והם הפתיעו אותי בתגובתם המסתגלת למצב. הסכימו להתחפש במרחב המוגן, לדבר בזום עם המורה או הגננת, ואפילו להבין שאין ברירה אבא חייב ללכת למילואים. השאירו אותי לתהות אם גם התגובה הזאת היא תוצר של 'חדר הכושר לשרירי הסתגלות' שנדרשו אליו בשנים שלנו בחו"ל.
חזרנו לארץ רק לשנה אחת. שנה שהופכת בכל יום למיוחדת ומורכבת יותר ממה שחשבנו שתהיה.
קיוויתי עבורם שיזכו בשנה הזאת לחוות את כל החלקים בישראליות שהם לא יכולים לחוות מרחוק, למשל כמו פורים. להתחפש כולם יחד בגן או בבית ספר, לחלק משלוחי מנות, לחוות את אווירת החג. והנה, הם חווים את החג בדיוק כמו כל ישראלי אחר, בממ"ד. והיום נקרא את מגילת אסתר במרחב המוגן, ונרעיש ברעשן על כל ההמנים שניסו ולא הצליחו, וגם החג הזה יגמר, וגם המלחמה הזאת תיגמר. וכמו כל ישראלי אחר גם הם, הילדים האלה שלנו, יקומו, ינערו את אבק האזעקות ויתחילו בהכנות לקראת החג הבא ואבק הפסח שיבוא.
בעוד ארבעה וחצי חודשים נעלה על טיסה לפרק נוסף במסע הרילוקיישן שלנו. ניפרד מכולם וניקח איתנו למסע את כל מה שלמדנו מהשנה המיוחדת הזאת. ונחזור להיות "ישראלים בחו"ל", שמשתגעים מדאגה מרחוק.
עד אז אנחנו כאן. משתגעים מדאגה בבית.