כמו כל יום, גם באותו אחר הצהריים הגעתי לאסוף את איתני, בן השלוש וחצי, מהמעון הקוריאני שלו. כשסיים לנעול את נעלי הספיידרמן שלו אמר משהו בקוריאנית לגננת, משהו שגרם לה להסתכל עלי ולחייך. משהו שאני לא מבינה.
אני, בניגוד אליו, לא מדברת קוריאנית. הוא, אמנם עוד לא בן 4 אבל מדבר קוריאנית שוטף.
הוצאתי את המתורגמן הצמוד שלי מהכיס ושאלתי את הגננת באמצעות גוגל טרנסלייט "מה הוא אמר?"
המתורגמן הראה על צג הטלפון שלה "הוא אמר 'אמא שלי לא יודעת לבשל. אין לי בבית אוכל טעים. רק במעון יש אוכל טעים'".
לא בטוחה ששמעתי/קראתי נכון, חזרתי ושאלתי, עם לסת חצי שמוטה "מה?"
הגננת לא היססה להקליד שוב את השקר המוחלט של איתן בן השלוש וחצי והצג הראה "אמא שלי לא יודעת להכין אוכל".
בשלב הזה כבר פניתי לאיתן בעברית ושאלתי "אתה אמרת שאני לא יודעת להכין אוכל?" נותנת לו סיכוי אחרון בשפת אימו לחזור בו מהשטות שפלט בקוריאנית. הוא הישיר עלי מבט לא מתרגש וענה "כן" בטון בטוח מדי. אני מקשה (יותר עלי מאשר עליו) ושואלת "למה?", והוא עונה "כי את לא".
אני מסתכלת עליו בעיניים פעורות, מסתכלת עליה, נקרעת מצחוק ובמקביל מתחילה לסנגר על יכולות הבישול שלי. עוברת לגלריית התמונות בטלפון ומדפדפת את כל תמונות המאכלים שבישלתי, אפיתי, טיגנתי, אידתי, צליתי וזילפתי בשנים האחרונות. כל אחת מהתמונות כאילו משמשת עדות כנגד הטענות הכוזבות של העולל החצוף.
"איי קוק אברי דיי! אברי דיי" אני מסבירה. "איי קוק, איי בייק, אבריסינג. רילי." אני כופרת בהאשמות לצד תמונות של שולחנות שבת וחג אינסופיים, מלאים בכל טוב. לאט לאט נראה שהיא מתרשמת מהתמונות. לא קשה להבין מתי קוריאני מתרשם ממשהו, זה מלווה בקולות התפעלות שנשמעים כמו קולות של סימני ניקוד בעברית (אההה, אייי, אווו). אחרי התפעלות הקמץ-פתח השלישית בערך, היא הסתכלה עלי ושאלה אם היא יכולה לבוא להתארח בארוחת שישי פעם אחת. היישרתי מבט חזרה ונקפתי אצבע מול פרצופה "אם אני אזמין אותך את תבואי באמת??" מנסה להבין אם היא באמת מתכוונת. והיא מהנהנת ואפילו מציינת שהיא תבוא עם אחותה.
אני מחייכת, מרוצה ששיכנעתי אותה בחפותי. אוספת את איתן שעדיין הפגין ביטחון רב בעמדתו, והתחלנו לצעוד חזרה הביתה. לקחו לי כמה דקות ארוכות להבין שהגננת הזמינה את עצמה לארוחת שישי ואני אשכרה עמדתי מחוץ לגן מדפדפת בתמונות בטלפון להוכיח את הטענה הכי מנותקת ששמעתי.
האוכל הביתי שלנו היה, ועדיין, אחת מאבני היסוד הגדולות של הבית שבנינו, של המשפחה שיצרנו, וגם של המסע שאנחנו מתהלכים בו בחמש השנים האחרונות בעולם.
עוד לפני שיצאנו לרילוקיישן הייתי מבשלת המון. הבישולים והאוכל היו מוקד להתאספות של משפחה וחברים סביב השולחן שלנו, בימי חול ובימי חג. ימי הולדת, חגים, מימונה, ארוחות שבת. תמיד בישלתי.
כשיצאנו לרילוקיישן זה היה עוד יותר משמעותי.
הטעמים והריחות של התבשילים הביתיים שלנו, היו מה שהפכו את הדירה הזרה במדינה הרחוקה, לבית. טיגון השניצלים בשישי, לצד החלות עם המטבוחה, הריחו כמו יום שישי בארץ ועזרו להכניס את אווירת השבת, וגם את האורחים שהחלו לפקוד בקביעות את שולחן השבת שלנו. בהתחלה כל ישראלי שמצאנו בדרך מצא גם את דרכו אל מקום סביב השולחן, ובהמשך גם חברים שהכרנו מהקהילה הבינלאומית מצאו אצלנו מקום, מה שהפך לפעמים את האירוע למופע פולקלור תרבותי והצצה אל התרבות הישראלית והיהודית שלנו, ואותנו לשגרירים שלה.
לאט לאט חלק מהאורחים הפכו למשפחה, והמנות קיבלו שמות על שם האורח שאהב אותן במיוחד. ככה היו לנו בתפריט "עוף יעקב", ו"הדגים של דניאל". ויש מנות שעברו אדפציה בהתאם כדי להיות רגישים לאורחים שהפכו משפחה חלופית, כמו חלות בלי שומשום בשביל עומר או קינוח בלי גלוטן לזהבית.
כשעברנו מישראל לאוזבקיסטן נאלצתי להיות יצירתית ולמצוא את המצרכים והדרכים לייצר אוכל ישראלי ממצרכים אוזבקיים. בתום 3 שנים כבר ידעתי איפה למצוא כל מצרך שנדרש לכל תבשיל, לימי חול, שבת וחג. ואל שולחן החול והשבת שלנו הצטרפו המנטי וסלט צ'צ'וק.
כשעברנו מאוזבקיסטן לדרום קוריאה הייתי צריכה שוב להיות יצירתית וללמוד מחדש את הטעמים המקומיים ואיך לשלב אותם באוכל הביתי והישראלי שלנו, וגם כאן הצטרפו מנות חדשות ומקומיות כמו בקצ'וי מאודה ברוטב סויה ושום, או ממרח צ'ילי חריף שהוסיף עוד טוויס למטבוחה הישראלית.
היום השולחן שלנו מגוון ומעורבב בריחות, טעמים, זכרונות, חוויות, שאספנו במשך שנים.
אנחנו שמרנו על המסורת והטעמים מהבית, והם שמרו עלינו. הפכו להיות מעין כוח-על שלנו, הפכו למוקד מפגש של ישראליות וגם של בינתרבותיות. צבעו את הכל בטעמים וריחות של בית. גם עבור מי שטעם אותם לראשונה בחייו.
***
בעוד ארבעה חודשים בלבד נעלה על מטוס ונחזור הביתה בתום מסע של 5 שנים ברילוקיישן.
תהליך הפרידה מקוריאה וההתארגנות לקראת החזרה לארץ התחיל כבר די מזמן והוא כולל המון תנועה בין קושי להיפרד מכאן לבין התרגשות גדולה לחזור לשם. ובאמצע המון חששות, דאגות, מחשבות על מה יהיה, איך נתאקלם וכמה קשה יהיה למצוא שוב את המקום שלנו.
אנחנו מדברים המון על החששות, הדאגות, ההתרגשות, הציפיות. על הכל. כל הזמן. ככה זה כשאמא היא עובדת סוציאלית.
באחת השיחות האלה שלנו, הילדים הציעו שנזמין לארוחת שישי של פרידה, מורים ומורות שליוו אותם בשנתיים האחרונות והיו משמעותיים עבורם. כמו מיסטר קייל, האחראי באוטובוס של בית ספר, שבתחילת השנה שעברה היו לנו איתו המון חיכוכים. היום כבר יש לו לחיצת יד מיוחדת לכל ילד.
או מיס צ'וי, המורה לקוריאנית של נגה, וגם מיסטר היידן המורה לספורט. ישבתי שם והקשבתי לילדים האלה מבקשים לערוך משתה הודיה-פרידה סביב שולחן ארוחת השבת המסורתי שלנו. למרות המנות שעברו פיוז'ן עם הטעמים חדשים שאספנו בדרך, ולמרות שכמו במשחק כיסאות מוזיקליים האורחים התחלפו בכל פעם שהמוזיקה והמיקום השתנו, גם הם ראו בתרבות ובאוכל שלנו בית. מקום מזמין ובטוח, מתנת פרידה שהיו רוצים לתת לאחרים מעומק הלב.
הם דיברו על המאכלים שכל אחד מהם בטח יאהב, ועל איך זה יגרום להם להרגיש. נגה החליטה שהמורה שלה לקוריאנית והמורה למתמטיקה יאהבו במיוחד את סלט המטבוחה החריף שלנו. המחשבה הזו העלתה בה כזאת ציפייה והתרגשות ולמחרת היא הלכה לבית הספר והבטיחה לשתיהן שאמא שלה תכין להן סלט מטבוחה.
ככה מצאתי את עצמי מכינה סיר מטבוחה כדי שנגה תעמוד בהבטחה שנתנה למורות שלה.
בבוקר נגה יצאה לבית הספר עם שקית ובה שתי צנצנות מטבוחה. אחר הצהריים נגה שלחה לי את ההודעה שקיבלה מאחת מהן: "נגה יקרה, אני תוהה מדוע אמא שלך אינה שפית מדופלמת. המטבוחה פשוט דלישס!" (נשאר במילת המקור כדי שהמשמעות לא תיפגע בתרגום. ד-ל-י-ש-ס). והיא המשיכה "הגעתי הביתה, חיממתי קצת לחם-שטוח ו-בם! (באנגלית זה נשמע יותר טוב: bam!). זה נעלם כל כך מהר. בבקשה תודי לאמך המהממת בשמי, אני חייבת ללמוד להכין את זה בעצמי. תודה שוב שאפשרת לי להתנסות בחלק מהתרבות שלך. אני מעריכה זאת מאוד."
התרגשתי כל כך מהאירוע הזה. תחילה מהרצון של נגה להעניק למורות שלה טעם מהבית שלה, מהתרבות שלה. לתת להן פיסה מהעולם האמיתי שלה. ואחר כך מהתגובה של המורה, שהצליחה לראות ולהעריך את הכוונה של נגה, להתרגש מהמחווה, וגם להנות מהטעמים של המטבוחה.
עוד לא הוחלט סופית את מי נזמין וכמה, או כמה ארוחות פרידה עוד עומדות לפני לבשל אבל זה היה רגע כזה שהבנו שעשינו משהו נכון. הרגע הזה שהבנו שהילדים שלנו גאים בתרבות ובמסורת שלנו, בטעמים של הבית שלנו, שהבאנו איתנו מהבית, שצמחו והשתדרגו לאורך המסע שלנו. עד כדי כך שהם ראו בטעמים ובחוויה של הארוחה המסורתית שלנו הזדמנות להפגין תודה והערכה מאחרים בחייהם, לקראת פרידה. מי ידע שצנצנת מטבוחה יכולה להיות מתנת פרידה?..
אולי מלבד איתני הקטן, שרכש כבר טעמים קוריאנים במעון ועדיין מתפלא למה אין קימצ'י וסטיקי רייס על השולחן בכל ארוחה.
בקרוב נחזור הביתה, קצת כמו האוכל על השולחן הביתי שלנו: דומים מאוד לטעמים המוכרים מהבית, מלפני שיצאנו למסע, אבל עם טוויסט קצת שונה, מהשפעות המסע שעברנו. בקרוב, נחזור הביתה.