רילוקיישן ואשמה, ב"חרבות ברזל"

החורף הגיע.

המעלות צנחו אל מתחת לאפס.

הקור והאפרוריות של החורף משתלבים מצוין עם תחושת הדיכאון הכללית על המלחמה ועם הגעגוע והמחשבות על המשפחה והחברים שבארץ..

אפילו הצמתים המרכזיות שהתקשטו באורות צבעוניים ומיצגים מנצנצים לכבוד הקריסטמס המתקרב ובא, לא ממש בכוחם לשנות את מצב הרוח הכללי שלנו..

מדי בוקר אני מתעוררת ובאופן אקטיבי, מכוון ומתאמץ במיוחד, אני משכנעת את עצמי להצטרף אל היום החדש שמתחיל, עם תקווה שאולי היום יהיה יותר טוב..

זה לא שרע לנו כאן. ממש לא. מיד תחושות האשמה מציפות וצועקות עלי לסתום ולהפסיק להתלונן על שטויות! באמת, מה נסגר איתך? יש משפחות שחיות את הסיוט הגדול ביותר עכשיו! על מה את מתלוננת..

וגם הן, צעקות האשמה בתוך הראש, לא ממש עוזרות למצב רוח להתרומם..

עברו כבר ארבעה חודשים שלמים ועוד שבוע, מאז שהגענו לכאן (אבל מי סופרת?..) לקוריאה.. עדיין בתקופת ההסתגלות למקום החדש הזה. והוא כל כך שונה מכל מה שהכרנו… ובתוך תחושת הזרות, והניסיונות להתמקם ולהסתגל, נכנסו גם פחדי מלחמה וכאבי געגוע. תחושות אשמה וחוסר אונים… הלילות מלאים בחלומות רעים, וזה רק בחלק הקטן של השינה.. הערות בלילה אפילו קשה עוד יותר..

ובבוקר, בנוסף למסיכות שאנחנו צריכים ללבוש כדי להצליח להתנהל בתוך העולם המקביל הזה שמתקשט לכבוד הקריסטמס, ולמסכות שאנחנו צריכים ללבוש כהורים לילדים שלא עד הסוף יודעים ומבינים מלחמות, עכשיו אנחנו צריכים להוסיף עוד כמה שכבות של מעילים שמנים, כובעים ומחממי אזניים…

כמה מסורבל כל המצב הזה.

המלחמה.

והחורף.

והאשמה.

וההורות בתקופת מלחמה.

והגעגוע הביתה

והדאגות לארץ פצועה ומדממת

והחיים בעולם מקביל, חורפי, קר, מנוכר וגם אנטישמי..

מדי סוף שבוע, אם אנחנו לא נדרשים להסתגר בבתים מחשש לבטחוננו, אנחנו גוררים את עצמנו על הילדים לבחוץ, למצוא איזו פעילות שתאפשר להם וגם לנו קצת להכיר את המקום החדש הזה וגם לברוח קצת מהמקום הזה שלנו…

האשמה כבר לא מתגנבת אחרי זה, היא כבר גרה אצלי בלב קבוע.

ולראות את הילדים נהנים, ממלא לי איזה חדר בלב בעוד כמה אחוזי סולללה… נאבק באשמה שמרוקנת אותם..

הפעם הלכנו לבית קפה עם ליטוף חיות מחמד.

ככה זה פה. יש קונספט לכל בית קפה כמעט.

אחד מציע אומנות לצד הקפה, האחר מציע כבשים או רעיון הזוי אחר. אנחנו הלכנו להתנחם ולהתחמם בחיבוק וליטוף כלבים.. גילינו עוד רחובות חדשים שלא הכרנו. פגשנו אנשים חדשים וערכנו שבת עם חברים שכבר הופכים לאט לאט למשפחה..

הבוקר שוב התלבשתי בכל המסכות הקבועות ובכל פרטי החורף שהתווספו להן, והתחלתי שבוע חדש.. שוב עם תקווה שאולי היום יהיה יותר טוב. והם יחזרו כבר הביתה.