שיעורים שלמדתי מחופשה משפחתית בסין

באמצע חודש דצמבר דחסנו אל תוך כמה מזוודות בגדי ים עם ריח של הפעם האחרונה שהם ראו אור שמש, וטסנו אל האי סניה בדרום סין.

בחיים לא שמענו על המקופ הזה עד שחבר אחד סיפר לנו על קיומו. בדיעבד הוא סיפר מעט מדי ואנחנו לא שאלנו מספיק.

המחשבה על בריחה מהחורף הקוריאני אל אי עם חופים לבנים ומים שקופים ומזג אויר של קיץ הייתה מספיקה כדי לסגור כרטיסים ולשווק את הטיול כטיול בת מצווה עבור המתבגרת הבכורה.
חיכינו ממש לחופשה הזאת. בחודשים האחרונים הוא, החצי שלי, עבד כמו משוגע, אפילו יותר מהרגיל, ככה זה בתקופת מלחמה שכזאת. ואני עם הקמת והשקת העסק החדש מצאתי את עצמי עובדת 20 שעות ביממה (ב-3 עבודות שונות).
התמונות באתר של המלון הראו מקום חלומי, אי קטן בדרום דרום סין מוקף חופים לבנים, מים שקופים ועצי קוקוס. ובמרכזו ריזורט מטורף שמציע את כל מה שארבעה שובבים יכולים לחלום עליו, מה שיאפשר לנו ההורים לא לצאת מאזור המלון. חלום.
הדרך לשם אמנם כללה 2 טיסות, אבל אמרנו לעצמנו שזה שטויות, אלו שתי טיסות מאוד קצרות וזה יעבור בקלות. התשוקה לחופשה גרמה לנו לשכוח את המשמעויות של דרך כזאת.
אחרי מסע של לא פחות מ-12 שעות בדרכים, שכלל 3 שדות תעופה, מעבר בין טרמינלים ברכבת, 2 מוניות גדולות, ואף לא נותן שרות אחד שדובר אנגלית- הגענו למלון.
למרות המסע הארוך, סיפרנו לעצמנו ולילדים ש"הכל טוב", עכשיו כשהגענו הכל יתחיל להשתפר.
הגענו למדינה הזרה והמוזרה הזאת, עייפים אבל מצפים לחופשה המשפחתית שלנו.
כבר בשדה התעופה בשנגחאי הבנו שאף אחד במדינה הזאת לא מדבר אנגלית. אף אחד. כלום. רק סינית! הביטוי "זה סינית בשבילי" קיבל תוקף בכל שניה שעברה.
מתוסכלים וחסרי יכולת לתקשר עם הסביבה, הסברנו לעצמנו שהכל טוב, ברגע שנשים את היד על סים כארד מקומי נוכל להשתמש בחבר הכי טוב שלנו בשנים האחרונות- גוגל טרנסלייט, ונסתדר.
שמענו על חסימות האינטרנט והאפליקציות בסין, אבל חשבנו שנצליח להתגבר עליהם בעזרת השיטות המוכרות.
היום אנחנו מבינים שלא ידענו אז כלום.
בחמשת הימים הראשונים הייתי מנותקת מאינטרנט ומכל האפליקציות שחשבתי שבאמצעותן אני מנהלת את חיי, אבל גיליתי שהן אלה שמנהלות אותי.
אחרי חמישה ימים הצלחנו להערים על חסימות האינטרנט אבל רק לרגעים בודדים במהלך היום. ככה שרוב הזמן היינו מנותקים מהעולם שבחוץ, וחסרי יכולת לתקשר עם הסביבה המקומית.
ואז זה הכה בי- לקחנו לטיול בת מצווה, נערה בת 12 אל מקום שבו הטלפון שלה לא עובד!
ואני, עם העסק החדש, מבינה שאין לי יכולת להיות מחוברת, לשווק, לפרסם, להגיב, לקרוא, לענות למיילים… לא יודעת מה יהיה עם הפגישות עם המטופלים בהמשך השבוע ומגלה שלפחות הזום עובד כי זו אפליקציה סינית (!). ושוב מתאמנת בלראות את חצי הכוס המלאה.
הלובי המרשים של המלון והשילוט של רשתות המזון המערביות גרמו לנו לפתח ציפיות ולהאמין שהתמונות באתר היו נאמנות למקור.
ואז, אז הבנו שזה לא בדיוק כך. זה רק כמעט.
החדר היה נראה כמעט כמו בתמונות, רק כאילו עברו עליו 30 שנות בלאי, ופארק המים של המלון היה שם, אבל רק שתי מגלשות פעלו. חדר האוכל הגדול היה מלא, אבל באוכל אסייתי מקומי שיותר מתאים לתפריט צהריים (כי מי אוכל קערת נודלס ענקית עם בשר ורוטב צ'ילי חריף לארוחת בוקר?!) וחסר אפשרויות לשומרי כשרות כמונו.
החלפנו מבטים דואגים מעל ראשה של ילדת הבת מצווה והפעלנו את תקליט "חצי הכוס המלאה" שלנו.
מאז שיצאנו לרילוקיישן התקליט הזה הפך לפסקול הקבוע שלנו. נהיינו אלופים בלראות את חצי הכוס המלאה. ככה זה כשיוצאים להרפתקאות במקומות לא מוכרים, למסעות מלאים בחוסר וודאות. מתאמנים הרבה בלראות את מה שיש, ופחות להתמקד במה שאין.
ובאמת, בכל יום שעבר הצלחנו למלא את חצי הכוס הריקה עוד קצת. כשגילינו שהמלון ממוקם בתוך קניון גדול עם אפשרות לשופינג עבור ילדת הבת מצווה הכוס התמלאה עוד קצת, כשהשמש יצאה והצלחנו לתפוס קצת שיזוף של חופש, כשסוף סוף מצאנו את הג'ימבורי הענק מהתמונות (שהיה רק כמעט כמו בתמונות) ולקטנים היה מקום להשתולל בו, כשהגענו לחוף הים אחרי געגועים קשים למרחבים של החוף ולמשחקים בחול, כשגילינו אחרי כמה ימים שנפתח חדר אוכל נוסף במלון שמגיש ארוחת בוקר עם קצת יותר אפשרויות שמתאימות לנו, כל אלו המשיכו לנגן את תקליט חצי הכוס המלאה.
אבל יותר מכולם, היה זמן האיכות הזה יחד. עם זמן מסך שפחת משמעותית בעקבות המגבלות, וחוסר יכולת לתקשר עם הסביבה, היינו רק אנחנו.
ולמרות בעיות התקשורת הקשות, ולמרות שהכל היה רק כמעט ולא בדיוק מה שהתכוונו, אני חושבת שהצלחנו.
באחד הימים שאלתי את נגה בזהירות אם היא נהנית בחופשה שלנו. לא בטוחה אם כדאי לי לשאול. היא ענתה לי שכן, כי הכי חשוב שאנחנו ביחד. את המלון, היא הבהירה, הייתה מדרגת בציון 2, אבל הביחד שלנו מתעלה על זה. עוד דוגמא לניגון תקליט חצי הכוס המלאה.
זה נשמע פשוט, אבל זה לא. גם לא למומחי חצאי כוסות מלאות שכמונו.
הסתובבנו בריזורט הענק הזה במבט מופתע, נדהמים מהפער בין מה שראינו בתמונות באתר, לבין מה שקיים במציאות. גם שם, סביב המלון, היו פזורים שלטי פרסומת של מסעדות ממטבחים מגוונים, ומופעים מרהיבים, כשבפועל מרבית המסעדות היו נטושות, על חלק מהקירות הנטושים היה אפשר לראות שהאיזורים האלו בריזורט לא פעילים כבר תקופה ארוכה. מזכירים לנו שוב שהמציאות היא לא כמו בתמונות.
באחד מערבי הסרט שעשינו כולנו יחד מול הטלויזיה בחדר במלון, הייתה סצנה בסרט בה משפחה נסעה יחד ברכב וכולם היו שמחים ומחייכים, הרוח נשבה בשערם והיה זום אאוט מהפרצופים המחייכים שלהם אל הדרך המרגשת בה נסעו. ואז גפן בת ה-6 אמרה "הלוואי שגם המשפחה שלנו הייתה ככה, כמו האנשים במכונית הזאת, שכיף להם ככה". ואני הזכרתי לה שגם לנו לפעמים כיף באוטו יחד, ולפעמים אנחנו גם רבים ומתווכחים. ובטח גם ההם שבסרט הזה רבים לפעמים. כי המציאות היא לא כמו בתמונות.
ביום האחרון של החופשה, נפתח פסטיבל בינלאומי של תרבות ואומנות במרחבי המלון. פתאום הקיפו אותנו דוכנים מלאים באומנות המקומית, ובתרבויות של המדינות המשתתפות בפסטיבל. על הבמה המרכזית הוקרן סרט תדמית מרשים מאוד של האי הזה ששהינו בו בעשרת הימים האחרונים. שוב מצאנו את עצמנו מול התמונות הנעות, מגלים את הפער בינן לבין המציאות, ובאותה נשימה ממשיכים לנגן את המנון חצי הכוס המלאה, מונים את כל החלקים שנהננו מהם בחופשה הזאת.
חזרנו מהחופשה לסיאול ממש רגע לפני שהשנה הזאת מסתיימת. רגע לפני ששנת 2025 מתחילה.

מול דלת הכניסה לדירה שלנו, לצד ארגזי המשלוח מהסופר שזכרתי לעשות לפני ההמראה, הייתה מונחת שקית אדומה, עם משלוח עוגיות ביתיות שהשכנים הגרמנים שלנו הכינו לנו, כמחווה לשנה החדשה ולחזרה שלנו מהחופשה.

הילדים פרצו דרך ארגזי הסופר, נוטשים את המזוודות והתיקים מלאי הכביסה מאחור, נכנסו אל הדירה הקוריאנית הזאת בקריאות התלהבות ושמחה. ואני אחריהם, מפלסת את דרכי פנימה. שקית העוגיות הונחה על השולחן, וכל יתר הדברים היו כבר פזורים לכל עבר. גם הילדים. שהצהירו בקול על כמה התגעגעו לספה שבסלון, למיטה שלהם, למשחקים, לטלויזיה… "כמה טוב לחזור הביתה" הם אמרו. איזה מוזר. מעולם לא חשבתי שנצליח לחשוב על קוריאה במונחים של "בית" או "הביתה". והנה, אנחנו כאן, אחרי חופשה משפחתית, ומחכה לנו ליד הדלת שקית עוגיות אדומה מהשכנים שלנו, וזה הרגיש פתאום שכל דבר חזר למקומו.

עם החיבור המחודש והמרגש שלנו עם קוריאה ועם העולם המקוון שמחוץ לסין, קפץ לי בטלפון אלבום תמונות שמסכם את שנת 2024. תמונות של חגיגות ושמחות, של המשפחה שלנו נוסעת ברכב וכולם מחייכים ושמחים והרוח נושבת בשערנו. בדיוק כמו בסרט של גפן. ואני מזכירה לעצמי, שהמציאות היא לא בדיוק כמו בתמונות. שעברנו שנה מורכבת ומלאה באתגרים.
שנה של התאקלמות במדינה זרה, בתוך מציאות של מלחמה בארץ, שנה של געגועים למשפחה ולחברים, שנה של דאגה לאהובים במקלטים, שנה של תפילות להשבת החטופים, שנה של בת בכורה שחוגגת בת מצווה, שנה של גפן אחת שעלתה לכיתה א', שנה של התחלת המסע שלי כבעלת עסק עצמאי והגשמת היעוד שלי בעולם, שנה של הגשת עבודה הדוקטורט שלי(!).
ובדיוק ברגע הזה, כשאנחנו שוב כאן בדירה הקוריאנית האת שלנו, אני מזכירה לעצמי את מה שהחופשה הזאת לימדה אותי:
1. המציאות היא לא כמו בתמונות- היא מורכבת יותר ומלאה יותר. לטובה ולרעה. לא צריך להאמין לכל מה שרואים, אבל לזכור שהחיים קורים גם ברגעים הפחות פוטוגניים, והם לא פחות חשובים מאלו שמצטלמים טוב.
2. היכולת לראות את חצי הכוס המלאה היא כמו שריר- ככל שנאמן אותה יותר ככה היא תהיה יותר חזקה וגמישה. אבל כשהיא נתקלת באימון שמאתגר את סרגל המאמצים שלנו, נדרש קצת יותר מאמץ כדי להצליח. ללא ספק אם לא היינו מאמנים אותה בארבע וחצי השנים האחרונות כל כך הרבה, כנראה שהיינו יוצאים מהחופשה הזאת עם איזה קרע במיניסקוס או איזה שריר תפוס חזק.
3. כשאין אינטרנט, האנשים שקרובים אליך הופכים להיות hot spot- החופשה הזאת אילצה אותנו להתנתק מהעולם המקוון שבחוץ ולהתרכז ממש בנו. בביחד הזה שלנו. שלא תהיה כאן טעות- לא הייתי עוברת את חוויית הניתוק הזאת מבחירה ואין לי כוונה לעבור את זה שוב, אבל משהו בזמן הזה יחד, בלי יכולת לברוח לעולמות המקוונים של אחרים, גרם לנו למצוא אחד בשני מקור תקשורת וחיבור. מצאתי את עצמי שולפת משחקי צופים ושירי מורל, שיחקנו קוואה קוואה דה לאומה (ככה כותבים את זה?), ומשחקי קלפים, או שסתם היו לנו שיחות על בת מצווה ועל החיים עצמם. דיגדגנו כמו שמזמן לא דיגדגנו, צחקנו כמו שמזמן לא צחקנו. אף גלילה בעולם המקוון של אחרים לא מתעלה על זה.

4. אפשר להצליח להרגיש שחזרת הביתה גם כשאת רחוקה מאוד מהבית- ההתלהבות של הילדים מהדברים הטריוויאליים הייתה מפתיעה, אבל ההבנה שכולנו בסוף רוצים לחזור לפינה מוכרת ובטוחה היא זו שיוצרת עבורנו את תחושת ה"חזרנו הביתה". שקית העוגיות מהשכנים שחכתה ליד הדלת הזכירה לי שהמאמצים שהשקעתי ביצירת חברויות חדשות עם זרים מוחלטים לא היו לחינם. בשגרה זה מרגיש עדין זר ואחר, והחברויות האלו כנראה לעולם לא ירגישו כמו החברות שמחכות לי בבית, אבל שקית עוגיות ליד הדלת אומרת הרבה. ובעיקר מוכיחה שכדאי להשקיע ביצירת קשרים חדשים. גם אם זה לא מרגיש בדיוק כמו בבית.

יחד עם הכביסות של החופשה הזאת, אני לוקחת איתי גם את השיעורים האלו אל שנת 2025, עם תקוות לאסוף תמונות של רגעים יפים אבל גם את הרגעים שבאים לפניהם ואחריהם. יחד עם שריר חצי הכוס המלאה הזה שלנו, שאני מקווה שלא יתקל באימונים אינטנסיביים מדי בשנה החדשה, ובעיקר אני לוקחת איתי אל השנה החדשה את כל הhot spots המשפחתיים האלה שלנו, שמטעינים אותי גם, ואולי במיוחד, כשהwi-fi לא עובד.
להתראות שנת 2024
ברוכה הבאה 2025. תהיה טובה אלינו
ושכולם כבר יחזרו הביתה.