כשהגיעה השעה לצאת אל שדה התעופה כבר היינו על הרגליים עם התיק על הגב. המונית כבר צפרה בחוץ, ובמקרה גילינו שהטיסה שלנו בוטלה. נדחתה למחר. נפרדנו מהמונית, שמטנו את התיקים לרצפה והתחיל לקנן בנו הספק אם הטיסה הזאת בכלל תצא לפועל.
למחרת בדקנו אלף פעמים לפני שיצאנו מהבית שהטיסה אכן קורית, אבל רק כשהמטוס המריא באמת התחלנו להאמין שאנחנו טסים לניירובי.
נחתנו לפנות בוקר בניירובי. עדיין לא ממש מאמינים.
אחרי שעתיים שינה יצאנו אל המשימה לשמה הגענו – ללמוד ולהכיר את המקום החדש שבקרוב יהיה לנו לבית. חמושים בשאלות של הילדים, יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לחפש כדי שנוכל לחזור עם מידע חיוני, יצאנו למשימה.
במשך כמעט שבוע למדנו כל מה שיכלנו על העיר הזאת. על האתגרים והסכנות, על הטבע הייחודי, על הקהילה והאנשים, על בית הספר לילדים, על השכונה והרחוב.
בתום היומיים הראשונים הייתי מוצפת במידע חדש עד שהתחלתי לתהות אם זה היה נכון להגיע לביקור הכנה שכזה, או שאולי בכלל עדיף כמו בפעמים הקודמות כשהייתי מגיעה וקופצת ישר למים. אבל לאט לאט חלק מהמידע החלק לשקוע. וגם הזכרתי לעצמי שלא את הכל חייבים לזכור, להבין ולפתור כבר מעכשיו. הזכרנו לעצמנו כמה אנחנו טובים יחד, וכמה אנחנו מחויבים שלשני יהיה טוב. וזה עזר. מאוד.
מזג האויר הפתיע, לא לטובה. הצבעוניות של הבגדים, האנשים והטבע הדהימה אותי ביופיה. לא משנה כמה תמונות צילמתי נראה שאף אחת לא הצליחה לתפוס את הצבע והיופי האמיתי של המקום הזה.
היו חלקים שהזכירו לי את אוזבקיסטן, משהו בפשטות, באנשים בצדי הדרך שחיים חיים דלים כל כך אבל מצליחים גם להודות על הקיים ולחייך עם העיניים. בניגוד לחיים העשירים והמפותחים שפגשנו בקוריאה שם אנשים מתקשים להעריך את השפע שהם חיים בו.
אבל בעיקר, זה היה שונה מכל מה שהכרנו. הדרכים ממקום למקום הרגישו לי כמו ביקור בתוך נשיונאל ג'אוגרפיק. והמקומות עצמם היו כמו קפיצה לרגע אל המערב. מעין ערבוביה מוזרה שכזאת.
ערבוביה שבקרוב תהיה נוף חיינו.
חזרנו הביתה אחרי שבוע בניירובי. מלאים בגעגוע וגם בהמון מידע על הפרק הבא במסע שלנו.
חזרנו אליהם, דשנים ומלאים מאהבה ופינוק שזכו להם בשבוע הזה מהסבתא הזאת שלהם.
חזרנו הביתה, אל האריזות, אל מסיבות הפרידה, אל רכבת ההרים הרגשית המשוגעת שתיקח אותנו שוב אל שדה התעופה בקיץ הקרוב. ומשם לניירובי.