"אז מה אתה אומר נעמיקו, תרצה שנעביר יחד הרצאה לכיתה שלך?"
שאלתי אותו, כשישבנו לדייט צהריים, רק אני והוא.
בדיוק כמו אחיו ואחיותיו גם הוא הסתגל במהירות שיא כאן בארץ. כבר מוקף בחברים, משחק כדורגל בקבוצה של הישוב, רוכב באופניים למרכז המסחרי, ככה זה כשאתה חוזר מחמש שנים של "חדר כושר לשרירי הסתגלות" בדמות רילוקיישן בעולם. ולמרות זאת, לא הכל פשוט כל כך.
אחרי שלמד את הא'-ב' בשיעורי זום מרחוק, למד שפות זרות, הכיר תרבויות אחרות, פתאום ללמוד כל היום בעברית, עם חברים חדשים שאין להם באמת מושג מה הוא עבר בשנים האחרונות, זה לא ממש פשוט.
לפני כמה שבועות זה תפס אותו חזק. התסכול. במחשבה משותפת עם המורה שלו חשבנו להציע לו לשתף את הכיתה במצגת שתראה קצת מהסיפור שלו. מהסיפור שלנו. איך יצאנו לרילוקיישן לפני 5 וחצי שנים, שהתחיל באוזבקיסטן, המשיך לדרום קוריאה ומשם בקיץ האחרון לשנה אחת לישראל, לפני שנצא לסבב נוסף.
נעם אהב את הרעיון.
"אז מה תרצה שנספר?" שאלתי אותו
"על איך שבהתחלה, בטשקנט, כשהייתי קטן, היה לי קשה. הייתי כועס הרבה, לקח לי זמן להבין את האנגלית. והמורה שהייתה לי.. מיס נדיה, היא עזרה לי ולקחה אותי הצידה לצייר ציורים כשכעסתי. חבל שלא המשכתי לכעוס זה דווקא היה כיף לצייר איתה", אמר כשהוא מחייך את החיוך הג'ינג'י השובב הזה שלו. "ואז כשעברנו לקוריאה זה גם היה קצת קשה, לקח לי זמן להבין מה זה המקום הזה, אבל אז הסתדרתי וממש אהבתי את קוריאה.
"אז מתוך הדברים שלמדת במסע הזה שלנו, מה למדת שהיית רוצה ללמד את החברים שלך?"
"למדתי שהחיים קשים, אבל אם אתה באמת רוצה משהו, תתאמץ, תעבוד קשה ובסוף תצליח.
וגם, שיש לי את המשפחה הכי טובה בעולם. ושלא משנה מה, ישראל תמיד תישאר הבית שלי. ועדיין, אפשר להרגיש בבית גם כשאתה ממש רחוק."
שבועות עבדנו על המצגת. לאט לאט. בחרנו תמונות שיצליחו לתאר קצת מהחוויות שהוא עבר בחמש השנים האלו.
אתמול הוא העביר את המצגת בכתה.
ההתרגשות הייתה גדולה. הוא עמד שם, מול כל החברים שלו, שהכיר רק לפני ארבעה חודשים, וסיפר להם על המסע שעבר מאז שעזב את ישראל בגיל 5 ועד היום, כשחזר הביתה בגיל 10.
הוא סיפר על הקשיים של ההתחלות החדשות, על למידה של שפות זרות, הראה תמונות של רחובות זרים וערים משונות. סיפר סיפורי עם קוריאנים על הפגודות של הארמון הגדול בסיאול, והסביר על הצבעים וההדפסים על כלי החרס האוזבקים שיצר בסטודיו של המאסטר האוזבקי רחימוב.
סיפר על הכאב שפרידות ובגעגוע וגם על החוויה של להיות ילד ישראלי יחיד בבית ספר זר רחוק מהבית, בזמן מלחמה.
סיפר איך יוצרים חברויות חדשות, איך מתנסים בחוויות חדשות ואיך מתגברים על אתגרים.
הם הקשיבו לכל מילה, שאלו מלא שאלות כמו מי משחק טוב יותר כדורגל – החברים שהיו לו בקוריאה או הם, החברים שלו מישראל? וגם איך זה הרגיש כשעזב ונפרד מחברים, ותהו בקול כמה קשה הולכת להיות הפרידה שלהם ממנו בקיץ הקרוב…
כשסיים לקול מחיאות כפיים חזקות, היה אפשר לראות בעיניים שלהם, שהם, וגם הוא, מבינים קצת יותר, את המסע שעבר עד שפגש בהם, ואת החוסן הגדול שיש בו לעבור אותו ואת המסעות שעוד יבואו.
הסתכלתי עליו מהצד, על הילד הזה שלנו, וחשבתי לעצמי כמה חשוב לפעמים לעצור באמצע הדרך, להתבונן על מה שעברנו, על האתגרים איתם התמודדנו, על החוויות והלמידה מהמסע. ולא לשכוח, שאם אתה באמת רוצה משהו, תתאמץ, תעבוד קשה ובסוף תצליח, והבית הוא איפה שהלב שלך נמצא, לא איפה שהרגליים. תודה על תזכורת לדברים חשובים כל כך. שיהיה לנו הצלחה בהמשך המסע.