בכל שישי אני כשאני מדברת עם אמא שלי בטלפון, היא שואלת אותי מה בישלתי לשבת ומי מגיע להתארח. היא כבר שואלת קבוע כמה מגיעים להתארח. ככה זה. זה כבר ברור לכולם שבערב שישי מתקיימת אצלנו ארוחת שבת מסורתית, כולל מזמורים וקידוש.
שנה וחצי אחרי שהגענו לפה וזה כבר ברור לכולם. זה ברור למתארחים הקבועים שכבר נהיה להם מקום קבוע ואפילו מנות קבועות, זה ברור לחברים שהפכו כבר למשפחה של ממש, וזה אפילו ברור כבר לקולגה האיטלקי שהתארח אצלנו פעמיים ובפעם השלישית הזמין כבר את עצמו כי זה ברור.
ברור שהבית שלנו פתוח לכולם, ששולחן השבת ערוך וגדוש כדי להספיק גם אם מישהו יפתיע.
אבל השבוע היה לחוץ קצת, והאוטו התקלקל, הייתה (שוב) הפסקת חשמל בחמישי בערב, לאיתני היה תור במרפאה ביום שישי לקבל חיסון לגיל חצי שנה ואני, אני רק לפני פחות משבועיים חזרתי לעבודה מחופשת הלידה. אני עוד מנסה להספיק ביום שישי את הכל כדי להכין את הארוחה בזמן.
אבל בגלל כל הבלאגן לא הספקנו לערוך קניות בסופר ונאלצתי לאלתר ממה שהצלחתי למצוא בבית וממה שהצלחתי לקנות על הדרך מהעבודה הביתה במכולת השכונתית הקטנה..
כשדיברתי עם אמא שלי בשישי סיפרתי לה שהכנתי *מרק אבן*… היא כבר הבינה..
היא זו שסיפרה לי בילדותי את הסיפור על הנווד העני שהתדפק על דלתות הבתים בכפר וביקש מחסה. עד שאחת הדלתות נפתחה והמארחים הסכימו לארח אותו אבל סרבו לחלוק איתו את מעט האוכל שהיה להם.
הנווד מספר להם שיש לו בכיס אבן והוא יכול להכין מרק טעים ומשביע על בסיס האבן הפשוטה בלבד. המארחים הסקרנים כמובן מסכימים לו להראות להם את יכולותיו. הוא מבקש סיר ומצקת ומכניס את האבן לסיר מלא מים ומתחיל להרתיח אותה, אבל במהלך ההכנה מבקש ממארחיו להוסיף למרק "רק" מלח, ו"רק" קצת ירק, וככה עוד ועוד תבלינים ורכיבים שונים לשיפור הטעם, והם נעתרים לבקשותיו סקרנים לחזות בפלא של תבשיל האבן. עד שלבסוף מתקבל מרק מאיכות טובה, להנאת הנווד והמארחים, שמתפלאים לגלות שמאבן פשוטה ניתן להכין מרק כה מוצלח.
אז השבת בישלתי מרק אבן.
הרבה מרקי אבן.
הוספתי "רק" קצת ממה שהיה במקרר, וקצת ממה ששמרתי במקפיא, וקצת ממה שהצלחתי לקנות במכולת על הדרך. ושוב, הייתה ארוחת שבת מלאה בכל טוב, וגם כזו שמספיקה לאורחים הקבועים וגם לאלו שהפתיעו.
וחשבתי על זה שככה זה מאז שהגענו לכאן, מאז שיצאנו להרפתקאה המטורפת הזאת, מאז שיצאנו לרילוקיישן.
כל החיים הפכו להיות קצת מרק אבן שכזה.. באנו לכאן עם האבנים שלנו בכיס (ובמכולה) ואנחנו בכל יום מכינים מרק אבן משובח.. יש תבשילי אבן שמצליחים לנו יותר ויש שפחות אבל האבנים שלנו, האמביציה, הביחד, המשפחתיות, היכולת למצוא את התבלינים והפרודוקטים בדרך שיהפכו את התבשיל לכזה מוצלח, כל אלה שלנו (!). כל אלה הפכו את שולחן השבת שלנו למה שהוא, לא רק בשבילנו, אלא גם עבור אחרים..
אני חושבת על זה שהגעתי לכאן קצת כמו נוודת, אחרי שהשארתי מאחור את המקצוע האהוב שלי, את המשמעות הגדולה בעבודה שהשארתי מאחור ועם תחילתה של הצעת מחקר לדוקטורט ומצאתי את עצמי מתדפקת על כל מיני דלתות, מחפשת משמעות, מחפשת עשייה, מחפשת את עצמי בתוך כל הכפר המוזר הזה..
אני, שהייתי רגילה להיות זו שפותחת את דלתה לאחרים ועוזרת להם ללמוד להכין בעצמם את מרק האבן שלהם, הפכתי להיות זו המתדפקת על דלקות של אחרים. מחפשת את הכלים והאבנים שלי במקום החדש הזה, כדי להצליח להכין את מרק האבן שלי… ופתאום, דווקא עכשיו, מצליח לי מרק האבן שלי!
מצאתי סיר, ומצקת ומלא תבלינים.. פתאום המחקר שלי מקבל כיוון חדש וחדשני ותופס תאוצה, פתאום מצאתי משמעות גדולה והפכתי להיות יועצת אסטרטגית ופיתוח ארגוני למיזם תקדימי כאן באוזבקיסטן של הקמת הוספיס לילדים חולי סרטן באוזבקיסטן (הראשון מסוגו), פתאום השולחן מתמלא במרקי אבן שכאלה! וזה מרגש ומטורף וחדש ומסקרן… וגם מרגיע.
מרגיע כי עכשיו, יותר מתמיד, זה ברור לי- עם האבנים שיש לי בכיס, אני יכולה להצליח.
אני באמת יכולה לגרום לזה לעבוד.
ועם האבנים שיש לנו בכיס כמשפחה, תמיד נצליח לייצר תבשילים שיחממו לנו את הבית ואת הבטן, וגם את הבטן של אחרים מסתבר 🙂 …
*
יום שישי. אני במטבח.
אלכסה מנגנת את הפסקול הישראלי שבחרתי מהספוטיפיי, ככה, בשביל לעזור להכניס את אווירת יום שישי לדירה הלא ישראלית שלנו.
חלק מהתבשילים והסלטים כבר מוכנים במקרר מאתמול.
כשאני מגיעה הביתה מהעבודה נשארות לי בערך שעתיים בודדות לפני שהשובב הראשון מגיע מהגן ודורש תשומת לב. אז אני מנסה להספיק כמה שיותר.
אני תמיד מתחילה בבצק של החלות. ככה עד שהוא תופח אני מניחה את הצלי להתבשל על אש קטנה, ולצידו הירקות לקוסקוס.
והנה הבצק כבר תפח.
ושוב אני מתחילה בטקס הקבוע של קליעת החלות.
אני מוציאה מהבצק התפוח את האויר, מניחה אותו על המשטח המשומן קלות, ומתחילה לחלק אותו.
בהתחלה ל-2, שיהפכו ל-2 חלות. ואז כל חצי ל-3 וכל שליש לשתיים. ככה קל לי יותר לחלק את המסה הגדולה ל-12 חלקים שווים. שיהפכו כל חלה לצמה קלועה מ-6.
אני מכדררת כל חלק לכדור מושלם ומעמידה אותם בשלשלות. כך הטקס הזה קורה כבר כמעט באוטומט. אבל אז, עם המנגינות הישראליות שמתנגנות ברקע, והריחות של יום שישי שממלאות את הדירה מכיוון הכיריים, אני פתאום מצליחה להתבונן על עצמי בטקס המוזר הזה של חלוקת הבצק.
ואז נזכרתי בהרצאה ששמעתי לפני המון שנים, הרצאה של קרן לייבוביץ' שחיינית אלופה פאראלימפית. היא סיפרה איך הייתה לה מטרה לחצות את תעלת למאנש בשחייה, וסיפרה איך בזמן אימוני השחייה המפרכים הייתה מדברת לעצמה ואומרת "נו באמת, מה זה 40 ק"מ שחייה??, זה כמו פעמיים 20 ק"מ, ומה זה 20 ק"מ?? זה כמו פעמיים 10. ומה זה 10 ק"מ שחייה, זה כמו פעמיים 5! ונו באמת, 5 ק"מ זה כבר שטויות, אני עושה את זה בקלות".
זה משפט גדול שלקחתי איתי מההרצאה הזאת, כבר אז, מזמן, כששמעתי אותה. אבל עם הזמן כבר שכחתי ממנו.
ופתאום הוא חזר אלי, כשחילקתי את הבצק של החלה לשבת.. וחשבתי לעצמי, הלוואי וכל המכשולים בחיים היו כאלה שניתן לחלק חצאים ורבעים ושלשות, ולהסתכל עליהם כרצף של אתגרים קטנים אל עבר היעד.. אבל לא כל היעדים מדידים..
איך מחלקים געגוע ל-6?
ואיך מחלקים תחושת בית ל-12?
וחברות וקהילתיות? מתחלק ב-4?…
לפעמים נראה שהאתגרים שמביא איתו המעבר למדינה זרה, הרצון להסתגל לצד הגעגוע הביתה, הם אתגרים לא שלמים, שלא מתחלקים ללא שארית. שלא משנה מה נעשה תמיד תישאר איזו שארית אשמה, איזו שארית פחד, איזו שארית חוסר ביטחון.. לפעמים הם כל כך מציפים שאנחנו לא שמים לב שאפשר לפרק אותם לגורמים כאלה שאנחנו כבר יודעים איך לפתור..
בזמן שקלעתי את החלות, חשבתי לעצמי על היעדים שאני רוצה להשיג בזמן שלי כאן, רחוק מהבית.. ניסיתי לחשוב איך לפרק אותם לגורמים קטנים יותר שיעזרו לי להסתכל עליהם ולהגיד "אה זה? זה כבר שטויות, אני עושה את זה בקלות"…
יש ימים שאני מצליחה בזה יותר, יש ימים שפחות. אבל השאלה הזאת מעסיקה אותי מאוד.
לפני שהגעתי לכאן חשבתי שזה יהיה קל יותר, כי אני כבר מנוסה ברילוקיישן אחד. אבל לא.
זה אולי אפילו קשה יותר.
הגעגוע הוא כפול- גם הביתה וגם אל הבית שיצרנו במקום הקודם- אוזבקיסטן.
כל מה שהספקתי ללמוד על עצמי ולחוות עד עכשיו, לא בהכרח עוזר לי לצלוח את האתגרים החדשים שמביא איתו המקום החדש. לפעמים אפילו זה רק מקשה…
כל החלות שקלעתי שם, לא מקלות על מלאכת קליעת החלות כאן, במקום החדש.
כל מעבר מביא איתו אתגרים חדשים. רק למצוא את המצרכים הדרושים להכנת הבצק לפעמים זה
אתגר בפני עצמו. בכל מעבר אני צריכה ללמוד מחדש לחלק. ולקלוע. ככה ששוב אצליח להסתכל
על האתגרים ככאלו שקטנים עלי, שאני מסוגלת להם.
בינתיים הכנסתי כבר את החלות לתנור, והמשכתי להכין את כל מה שיכלתי להכין כדי להפוך את
שולחן השבת שלנו לכזה כמו שבבית.. חצי שעה לפני שבאו האורחים, נתתי לרגליים קצת מנוחה.
השולחן כבר היה ערוך, הסלטים כבר פרוסים עליו לצד החלות וחלק מהמנות.
גפן לבושה בשמלת השבת צפתה בטלויזיה ואיתן הקטן הסתובב סביב השולחן וגנב טעימות מכל
הצלחות שהצליח להגיע אליהן בקצות האצבעות הקטנטנות שלו. נעמיקו ונגה כבר נהנו מצלחת
קוסקוס ושניצל של שישי..
והבנתי, שלפחות את אחד מהחלקים של הבצק במקום החדש הזה הצלחתי כבר לכדרר. האווירה
של יום שישי הישראלי שלנו כבר הצליחה למצוא את דרכה גם לפה, והתחושה של בית ומשפחתיות
הגיעה איתנו מהבית לכאן, אולי אפילו מעולם לא עזבה.. אולי אני רק צריכה להמשיך ככה ובסוף,
בסוף עוד תצא חלה. חלה שאקלע מכל האתגרים שאצליח לקלוע כאן, במקום הזר הזה, רחוק מהבית.