הסתגלות ילדים ברילוקיישן

עוד אז כשהיינו בארץ, והתחלנו לארוז את חיינו לקראת המעבר, כבר אז ידעתי, שמתוך שלושתם, לו יהיה הכי קשה.
כבר אז, ראיתי עליו שהוא מבין. הוא מבין יותר ממה שנראה מבחוץ.
למרות הנחיתה היחסית רכה שהייתה לנו כאן בחסות הקורונה, אני ידעתי שעוד יגיע הרגע.
דמיינתי אותו נכנס לגן החדש, ילד בן 5, וחששתי שלא יצליח להסביר את עצמו בשפה זרה.. תהיתי איך הוא יסתדר בתוך הקמפוס הענק הזה.
ומעל הכל רחפה הקורונה.
ידעתי שהתנועה שלי אל הגן תהיה מוגבלת, שהקשר עם הצוות כנראה לא יהיה פנים אל פנים.. איך אוכל להסביר להם, להכין אותם, לילד המדהים הזה שהם עומדים לקבל.
פתיחת שנת הלימודים נדחתה בגלל הקורונה, ואז התחילה באיחור בלימודי און-ליין.. כבר שם זה התחיל.. ילד בן 5 שנדרש לשבת 5 שעות ביום מול המחשב, לשיר שירי בוקר טוב (hello song) בשפה זרה שהוא עדיין לא מכיר, למקבץ ילדים וגננות, גם הם כולם זרים..
והוא, נעם דוד המלך שלי, מנסה. מנסה כמה שהוא יכול. ברגעי תסכול שולף את החיוך השובה שלו, כאילו מקווה שהגומות חן שלו יהיו עמוקות מספיק כדי ללכוד את התסכול בתוכן.. כאילו מקווה שהתלתלים הג'ינג'ים שלו יסבו את הקושי הגדול.. לאט לאט המילים התחילו להתערבב. מילה ברוסית, מילה באנגלית למילה בעברית.
ולא במקומות הנכונים.
התסכול גדל, השירים הזרים הפכו לבליל של רעשים והיה קשה לשכנע אותו לשתף פעולה. אחרי כמה שבועות הלימודים חזרו אל הקמפוס של בית הספר. אותו מעולם לא ראינו לפני.
הגענו יום לפני לראות את הגן, להריח את הריחות, ללמוד את המסדרונות.. לאסוף קצת ביטחון. גם עבורו וגם עבורנו.
ואני, עדיין הרגשתי שזה לא הולך להיות פשוט.
הודות לקורונה הכיתות חולקו לקבוצות קטנות (אפילו יותר מהרגיל), ונעמיקו התרגש ללכת לגן החדש סוף סוף. התרגשות שבמהרה התחלפה לעוד תסכול וקושי.
לא עבר הרבה זמן עד שהטלפונים מהגן החלו להגיע כמעט על בסיס יומי.
כשקשה לו ממש הוא נכנס מתחת לשולחן, אז מיס נדיה הגננת המדהימה הכינה לו "פינת שקט" משלו בדיוק שם. היא קישטה את הפינה בתמונות של חברים, משפחה ומקומות מישראל ששלחתי לה לבקשתה..
כדי לנסות להפוך את הבוקר שלו ליותר נעים שלחתי לה קישור לשיר "החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי, וכבר למחרת ילדי הגן בטשקנט, אוזבקיסטן, רקדו עם נעמיקו לצלילי השיר כשהוא שר בקולי קולות ש"החיים שלנו תותים", גם כשהוא עדיין לא ממש מרגיש שזה ממש ככה..
לאט לאט הגננת וילדי הגן למדו להגיד בעברית את המילים החשובות לו עכשיו: הפסקה, חטיף, ארוחת צהריים, לנקות צעצועים (ניסיתי להסביר שגם אם גוגל טרנסלייט הסביר ש"לנקות" היא המילה עבור "לסדר" זה לא ממש ככה)..
בכל פעם שחווה משבר והתקשה לשתף פעולה, מיס נדיה הנהדרת מתיישבת איתו ליצור ציורים על פלקט גדול. היא דוחפת לו מכחול וצבעים ליד, פורסת גליל בריסטול גדול ומעודדת אותו להשתמש בהם כדי להגיד ולהוציא החוצה את כל מה שהיה רוצה אבל לא מצליח.. לפעמים היא שותפה פעילה ושמה משתרבב על דף הציור, ככה שנראה שזו הייתה הדרך שלהם לקיים שיח, ולפעמים זה רק הוא. מקשקש שם על הדף, מספר לו, בלי מילים, לא באנגלית ולא בעברית, את כל מה שהיה רוצה. כשנעמיקו חוזר עם פלקטים מגולגלים בגומיה אני יודעת שהיה יום קשה..
לאט לאט ערימת הציורים גדלה וגלילי נייר עטופים בגומיה מצאו מקום מתחת לשולחן..
החלטתי לעשות להם מקום של כבוד. להם ולמאמץ האדיר של נעמיקו ושל מיס נדיה, ולהפוך את הציורים לתערוכה.
בשקט בשקט בחרתי ציורים נבחרים, ושוטטתי ברחבי טשקנט לאתר חנות מסגרות שתיצור להם מסגרת מתאימה.
השבוע, כשנעמיקו חזר מהגן, הם חיכו לו תלויים על הקיר. במלוא הדרם. היצירות שלו. הקשיים והפחדים, ההתמודדות וההצלחה. מקושקשים וצבועים בשלל צבעים. ואנחנו, אנחנו מתבוננים בהם כל בוקר וכל ערב, מתהדרים בתהליך שהוא (וגם אנחנו עוברים), גאים בכל הצבעים שנשפכים מאיתנו בתוך התקופה המטורפת הזאת, שמים אותם בתוך מסגרת וגבולות ברורים ולא מאפשרים להם לזלוג מדי מעבר, כדי שלא יצבעו לנו את כל החוויות שלנו כאן.
אני מסתכלת עליהם וחושבת לפעמים כמה גם אנחנו, המבוגרים, זקוקים לפעמים לאיזו מיס נדיה כזו, שתדחוף לנו ליד איזה מכחול קסמים, שתפרוס בפנינו איזה פלקט של בריסטול לבן, ותעודד אותנו לדבר עם הדף, בלי מילים, על כל מה שאנחנו מתמודדים איתו ברילוקיישן שלנו. כמה חשוב זה למצוא את המקום לפרוק, וכמה זה חשוב למצוא את האדם שימסגר לנו את הרגעים האלו ויהיה אוצר התערוכה של יצירותינו. תערוכה כזו שנוכל להתבונן על הקשקושים שמרכיבים את מסע חיינו, ולזכור, את הקשיים וההצלחות, הפחדים והחלומות. את הדרך שעשינו עד לרגע הזה.

***

מחר ה1.9. כולם מתכוננים ומתרגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים.

אבל לא כאן, לא אצלנו.

אנחנו כבר שבועיים בתוך שנת הלימודים.

כבר שבועיים בלימודי און-ליין בבית הספר הבינלאומי בטשקנט.

יום לפני תחילת השנה בית הספר חימש את הילדים בארגזים מלאים בציוד, כלי כתיבה, חומרי יצירה וגם אייפדים שמותקנים עליהם כל האפליקציות הנדרשות לצורך הלמידה המקוונת, כולל מרחבי למידה מקוונים עם אווטרים בדמויות המורות והגננות ( ממש כמו בישראל, לא?..)

אנחנו ההורים הופצצנו באימיילים מלאים במידע, בעצות ובמילים חמות ומרגיעות שכל "קהילת בית הספר" עוטפת אותנו ותמיד כאן לרשותנו. והם כל יום מוכיחים שזו לא סתם סיסמא.

כבר שבועיים שאני, האמא של 2 הסטודנטים החדשים בבית הספר, נדרשת לתרגם סימולטנית את כל השיעורים, של שניהם, יחד, מאנגלית לעברית וחזרה, במקביל לטיפול בגפן (שנמצאת בשיא תהליך הגמילה מהחיתולים, ונזכרת להתריע שניה מאוחר מדי על הפיפי שמגיע על השטיח האוזבקי בסלון כשאני בשיא תרגום מפגשי הבוקר ב"מרחבי הלמידה" בחדר של נגה ונעם (מרחב למידה=שולחן כתיבה בשפה הפלצנית של קהילת בית הספר)..

כל יום, מיום שני עד שישי, משעה 10:00 עד 15:00 אני משתתפת בעשרות מפגשי זום ושיעורים מקוונים, גם של כיתת הגן של נעם וגם של כיתת היסודי של נגה.. שיעורי אנגלית ותרבות, ספורט ואומנות, קריאה ומתמטיקה, שיעורי רוסית וכישורי חיים..הכל..

הכל באנגלית, כשאני המתרגמת, המעודדת, המתפעלת 2 אייפדים ופעוטה עם לא פחות כפתורי הפעלה ועם אפילו יותר צורך להתחבר למטען (הלוא זאת אני) להטענה במשך שעות היום.. טירוף.

בשעות אחה"צ אני גם המפעילה, המדריכה על רכיבה על רולרבליידס ואופניים, כדורגל ומשחקי הרכבה, ובמשך כלללל היום אני גם המבשלת והמאכילה..

בערב שיעורי בית (בכמויות, שוב מתרגמת הלוך חזור ומעלה הכל לאייפד), שוב מבשלת (ארוחת ערב) וזהו בגדול, לישון.. והנה הופ נגמר היום… הישרדות יומית לעמוד בהספק ובלחץ, לתרגם, להסביר, לעודד, להכיל את התסכולים של חוסר הבנת השפה וחוסר היכולת להתבטא במפגשי הזום, להתמלא רגשות אשמה בכל פעם שגפן נתקעת מול הטלויזיה כדי לאפשר לי לג'נגל בין השניים האחרים, ולגייס בכל אחה"צ כוחות מחדש לבעוט בכדור, לשכנע אותם לצאת קצת החוצה, ולרדוף אחרי נעם כשהוא נוסע בזיגזג באופניים..

ואז, אז לשמוע בטלפון כמה טוב שיצאנו לרילוקיישן כי זה הזמן להירגע, להוריד הילוך, לנשום קצת…

היום, באמצע תרגום שגרתי של שיעור כתיבה באנגלית של נגה, היה לנו רגע.

רגע מיוחד כזה. שנראה לי שנזכור. שתינו.

היא, שיודעת להגות מילים בודדות באנגלית, ולא יודעת לכתוב אף לא מילה מלבד שמה, התבקשה להעתיק מילים חדשות למחברת.

על ציור בו ציירה את כל הדברים אליהם היא מתגעגעת בישראל, היא הונחתה על ידי מיס שחנוזה (כן כן, זה השם שלה.. אוזבקיסטן וזה), לכתוב תוית שם באנגלית לכל פריט שהיא ציירה. וכך, על הציור שלה מחזיקה ידיים עם החבר הכי טוב שלה, התבקשה לכתוב את המילה friend.

היא עשתה את זה כל כך יפה, כמו שכתבה את יתר חמש המילים הקודמות שכבר הספיקה להעתיק אל הדף המצויר. אבל אז זה קרה, ה-d של הfriend לא יצאה "מדוייקת" כמו שנגה רצתה. "מדוייקת", זאת הייתה המילה שהיא השתמשה בה כשניסתה להסביר לי למה העיניים שלה מתמלאות דמעות.. זה לא היה "מדויק". פתאום, ברגע אחד, כאילו כל התסכולים מהשבועיים האחרונים התקבצו לתוך האות הקטנה והמעצבנת הזאת, חתיכת d מטומטמת.. והיא, ישבה מולי ככה, עם העיניים הכחולות שלה, כבר הפנתה את גבה ל"מרחב הלמידה" המעצבן הזה, התיישבה על המיטה ואני, מנסה לתרגם, הפעם מעברית לעברית, מה לעזאזל קרה כאן.

מנסה לתת מקום לקושי, וגם לרצון להיות מדוייקת, לספר לה בכנות שאני מכירה את המקומות האלה מקרוב מדי.. מנסה להראות איך ההתמקדות על הd הקטנה הזאת מפריעה לה לראות את התמונה הגדולה שהספיקו להירשם עליה כבר 6 מילים באנגלית, אותן מעולם לא כתבה לפני, וכמה זה מדהים שבשיעור אחד, בכמה דקות בודדות היא הצליחה לכתוב את כל זה כשהיא אפילו עוד לא בת 8. ואיך גם אני מתקשה עם האנגלית הזאת (בחיי), וגם אני נעזרת בכל מה שאני יכולה כדי להצליח (תודה לאל על גוגל טרנסלייט ידידי הטוב) והשיחה על ה-d של הfriend פתאום גלשה לשיחה על כל ה-dפקטים והקשיים שכבר חווינו פה וגם על אלו שעוד יהיו, על כל הפעמים שעוד נרגיש שפשוט בא לנו לכבות את הזום וללכת, אבל לא, אנחנו לא נתייאש. והיו רגעים בשיחה שלא הייתי כבר בטוחה אם אני מדברת איתה או איתי, אליה או אלי. אולי גם וגם.

והבטחתי לה שאני תמיד אהיה כאן, לעזור לה, להתמודד עם כל d שלא תבוא, עם כל תסכול וכל קושי (אני וגוגל טרנסלייט..), עם כל האי דיוקים. מה שd אחת קטנה יכולה לעשות.

ניגבתי לה את הדמעות, עשינו את הסיסמא הסודית שלנו, היא נקרעה מצחוק ושלחתי אותה להפסקת צהריים עד השיעור הבא.. אני חזרתי לכל שלל התפקידים שלי כדי לנסות שגם היום הזה יעבור בשלום.. כבר לא צריכה שיהיה מדויק. רק שהתמונה הגדולה תהיה ברורה.. ואם אפשר, שבקרוב גם הfriend שלה וגם הfriends שלי יבואו לבקר.

***

הבוקר היא חלמה באנגלית.

אחרי שהערתי אותה בליטופים ודגדוגים, היא התהלכה ישנונית אלי לחדר, התיישבה על המיטה עם הפיג'מה שלה, קצוות השיער הוורודות שלה מצביעות לכיוונים שונים, ובחיוך המיוחד הזה שלה היא אמרה "אמא, הלילה חלמתי באנגלית".

היא ניסתה להיזכר בחלום, ללא הצלחה, ושתינו צחקנו על הדבר המוזר הזה שקרה לה.. לחלום באנגלית.. אז ככה זה יהיה מעכשיו? הם יחלמו באנגלית?

כבר עברה קצת יותר מחצי שנה מאז שהשארנו את החיים שלנו בישראל מאחורה. כבר חצי שנה שאנחנו מנסים להתאים את עצמנו לתוך המציאות המוזרה באוזבקיסטן.

מתערבבים פה בין 2 תרבויות, בין 3 שפות. בשביל גפן אני כבר mama ולא אמא, והוא הפך לdady במקום לאבא, כשהיא חוזרת מהגן היא מספרת ש"שיחקתי בsand, ואכלתי soup".. שעטנז של שפות..

אז פלא שעכשיו נגה התחילה גם לחלום באנגלית??..

אני מתבוננת עליהם, מקשיבה לבליל המילים, שואלת את עצמי שוב ושוב אם עשינו נכון, אם הם בסדר, אם הם מצליחים להבין שעשינו את כל זה כדי לתת להם חיים טובים יותר… גם אם רק לקצת. 

מזכירה לעצמי, שגם אם הם חולמים עכשיו באנגלית, לפחות הם עדיין חולמים.. העיקר שלא יפסיקו לחלום.. בכל שפה שירצו… מענין באיזו שפה יגשימו את כל החלומות שלהם.. ואני?.. ממשיכה לחלום ולרדוף אחרי חלומות ישנים.. עדיין בעברית..

העיקר שלא נפסיק לחלום

***

קפוא פה.

השבוע המעלות בטשקנט צנחו אל מתחת למינוס 20.

זה הכי קר שהיה פה בעשרים השנים האחרונות.

כך כולם אומרים.

אז באמת שקפוא פה. זה כבר לא ביטוי.

זה פשוט משפט שמתאר את המציאות שלנו.

אחרי שבמשך יממה השלג לא הפסיק לרדת, הקפור הגיע ומאז הרחובות והכבישים הם מגרש החלקה על הקרח אחד גדול.

אתמול נסעתי לאסוף את הילדים מבית הספר.

הדרך אל בית הספר נראתה כמו ציור. העצים עמוסי שלג שנראה כמו זילופי קצפת לבנה, המדרכות מנצנצות ממפגש הקרח עם השמש, ציור של ממש. קל להתלהב מתוך האוטו. בחימום. 

כשיוצאים מהאוטו זה כבר פחות מלהיב. הקור חודר לעצמות. ובקור הזה עמדתי שם, חיכיתי ששלושת השובבים יצאו מהכיתות ונצטרף יחד אל השובב שמחכה לנו בבית המחומם והנעים. 

בדיוק כשחשבתי שהאף שלי עומד לנשור מהקור הם הגיעו. אני מיהרתי לאוטו, ושכנעתי אותם להזדרז בהבטחות למשהו טעים ומנחם כשנגיע הביתה.

כבר בדרך הביתה נגה הודיעה לי: "אמא, אני צריכה לראיין אותך היום"

ואני, קודם כל אומרת כן. ואחר כך שואלת על מה היא מדברת.

"למדנו היום בכתה על אנשים ש, איך אומרים בעברית 'success'?" היא שואלת.

מאז שהגענו לפה זה קורה להם לפעמים. האנגלית מתערבבת עם העברית ולא תמיד הן מסתדרות במקומן.

"אנשים מצליחים?" אני עונה, חצי שואלת.

"כן, בדיוק. אז החלטתי לראיין *אותך*. אז אפשר?"

נשארתי קפואה אבל מבפנים חימם אותי גל חום נעים ומרגש.

"בטח. זה יהיה לי לכבוד!"

"ידעתי שתגידי את זה אמא" היא אומרת בחיוך וחצי גלגול עיניים. אין לה מושג איך גרמה לי להרגיש בפנים.

אנחנו מגיעים הביתה, צולחים את המדרגות המושלגות של הבנין מבלי ליפול, נכנסים מהר אל החימום התת רצפתי בדירה האוזבקית שלנו ומתקלפים מהר מכל השכבות.

אני ממהרת לקיים את ההבטחה שלי למשהו טעים ומנחם ותוך כמה דקות יושב לו בצק שמרים בקערה.

בזמן שהוא תופח לו, אני מכינה לי קפה ומזמינה את המראיינת שלי להתחיל את הראיון.

"I am interviewing you because I admire how you work hard and never give up "

ככה היא התחילה.

ממש ככה.

פתחה את הפה בן העשר הזה שלה, והוציאה את המשפט הזה 'אני מראיינת אותך בגלל שאני מעריצה אותך על זה שאת עובדת קשה ולעולם לא מוותרת'.

ככה.

נתקעתי עם כוס הקפה ביד, בחצי הדרך אל השלוק.

הסתכלתי עליה בעיניים פעורות. והיא המשיכה את הראיון כאילו כלום.

פתאום כל הקור עבר ברגע.

התחושה חזרה אל האף הקפוא.

האצבעות הפשירו.

כמעט ושכחתי שחורף קיצוני בחוץ.

כי היא, הילדה המהממת הזאת שלי, ישבה שם, הסתכלה לי בעיניים ואמרה את שאמרה.

התאפסתי על עצמי מהר, לגמתי מהקפה. ועשיתי מאמצים להקשיב להמשך הראיון, שמבחינתי יכל גם להסתיים באותו הרגע.

"Can you tell me about a time in your life when you didn't succeed?" (את יכולה לספר לי על מקרה בחייך בו לא הצלחת?)

היא ממשיכה

ואני בראש שלי חושבת, אוקיי, אז אנחנו עושות את שיחה מסוג כזה עכשיו, או קיי.

אני עונה לה בכנות. מספרת על הכישלונות, על חוסר ההצלחות שעברתי בדרך. והיא, מחזיקה כמו מגדלור את ההצלחות שהיא כבר יודעת שהשגתי. לא מתרגשת מסיפורי הכישלונות. אפילו מחייכת ואומרת שמיס ג'נה, המורה, תמות על התשובות שלי.

היא כותבת במרץ, מנסה להכניס לתוך מעט מדי שורות על הדף, את יותר מדי המילים שלי.

ואני, עוד מהדהד לי בראש המשפט הראשון שלה.

מסתיים הראיון.

המראיינת שלי מרוצה.

אני עוד נהנת מגלי החום והנחת שהראיון הזה הביא איתו..

אנחנו מתחבקות וכמו תמיד, מתווכחות מי אוהבת יותר.

אני מניחה את חצי כוס הקפה שנשארה וקמה לרדד את בצק השמרים.

קורצת ממנו עיגולים עיגולים, ועוטפת איתם קוביות שוקולד איכותי.

תוך דקות בודדות הבית המחומם מתמלא בריחות של מאפה שמרים ממולא שוקולד.

הילדים הולכים כמו זומבים אחרי שובל הריח עד לתנור שבמטבח ורוקדים את ריקוד שמחת השוקולד ליד התנור עד שהתבנית החמה נשלפת החוצה.

עכשיו גם הם מלאים בגלי חום של אושר ונחת.

לא רק אני.

שנמשיך לחמם אחד את השני.

מבפנים ומבחוץ.

שנחלוק אחד עם השני את השיעורים שאנחנו לומדים כל הזמן על ההצלחות והכשלונות שלנו

ושתמיד נתווכח מי אוהב יותר.

בתמונה: הדרך אל בית הספר.

———————————————————-

עורכת ומוסיפה לבקשתכן את המתכון למאפה השמרים 🙂

**המתכון נלקח מהרשת ועבר התאמות למידת המוטיבציה ומידת הפניות שלי להכין אותו באותו הרגע..

מתכון למאפה שמרים:

לבצק:

500 ג' קמח

כף שמרים יבשים

2 כפות סוכר

2 כפות אבקת אינסטנט וניל

כוס חלב חמים

2 חלמונים

125 ג' חמאה רכה

לערבב את כל חומרי הבצק לבצק אחיד. להניח לו לתפוח לפחות חצי שעה בבית מחומם כמו שלנו 🙂 או שעה בבית מחומם פחות.

לרדד את הבצק לא דק מדי, לחרוץ עיגולים לא קטנים מדי (אני השתמשתי בגביע יין כדי לחרוץ). להניח במרכז כל עיגול קוביית שוקולד או שתיים ולקפל לחצי עיגול.

להניח בתבנית מרופדת נייר אפיה ולהבריש את המאפים בביצה. להכניס לתנור מחומם ב180 מעלות.

כשהילדים רוקדים ליד התנור סימן שזה מוכן