סיכום שנה ראשונה בדרום קוריאה, שנה רביעית למסע הרילוקיישן שלנו:
ביוני 2024 הם סיימו את שנת הלימודים הראשונה שלהם כאן בקוריאה. ואני הייתי כל כך גאה בהם!
איזו שנה זו הייתה… שנה של מעבר מהכפר האוזבקי בטשקנט לעיר הגדולה בסיאול, מעבר קיצוני כל כך..
שנה של הסתגלות למקום חדש, לבית ספר חדש וכללים חדשים, תרבות חדשה, טעמים חדשים של אוכל מקומי אחר.. מעבר מהפלוב אל הקימצ'י, מהליפיושקה אל הגימבאפ…
מעבר מקומה תשיעית בבנין אוזבקי מתפרק לגורדי שחקים קוריאניים…
מעבר למדים אחידים בבית הספר כולל ג'קט ועניבה במקום הסנדלי שורש והטישרטס המקושקשות…
מעבר בין שינויי מזג אויר קיצוניים כל כך, מ-50 מעלות בקיץ האוזבקי היבש כל כך אל הקיץ הלח והגשום של קוריאה.
וגם, גם מלחמה אחת. שהפכה את כל המעבר הזה לאפילו יותר מאתגר ממה שהוא..
מלחמה שהוסיפה דאגה לבית וגעגועים אפילו חזקים יותר מלפני (אפילו שלא חשבנו שזה אפשרי).
הוסיפה בריונות אנטישמית באוטובוס ההסעות והתמודדות עם הבורות העולמית כלפי המלחמה בשטח בית הספר וברחוב.
התמודדות עם שאלות קשות על הזהות היהודית שלנו, על מסורת, על היסטוריית העם שלנו, על למה ואיך מתמודדים עם כל זה..
וגם הרבה הרבה למידה וגדילה והתבגרות.
כמה שהם גדלו בשנה הזאת.
ממש עוד רגע נציין שנה מאז המעבר הזה.
מאז שהגענו לכאן לסיאול, דרום קוריאה.
מאז ששוב, טרפנו את הקלפים ויצאנו, שוב, להרפתקה..
איזו שנה זו הייתה. גיבורים שלי, איך הם עמדו באתגר הזה כל כך יפה. וגם אנחנו..
לכל אחד מהם היה טקס סיום נפרד.
ראשונה עמדה שם על הבמה הזו נגה. שטקס הסיום שלה ציין לא רק את סיום השנה המטורפת הזאת, אלא גם את סיום בית הספר היסודי. החל מעוד חודשיים היא תיחשב כתלמידת תיכון (אז מה שזו "רק" כתה ו', ככה זה כאן).. צפיתי בה עומדת שם וקיבלתי פלאשבק לטקס סיום גן רותם, כשסיימה גם חובה, רגע לפני שעלתה לכתה א'… איך הזמן כבר עבר ככה? לא ברור ..
אחריה היה תורה של גפן. שעלתה על הבמה עם התלתלים הג'ינג'ים האלה שלה ועם החיוך הזה שגורם לנמשים שלה לקפוץ עד לעיניים הכחולות שלה. נעמדה שם, על הבמה הזו, זקופה וגאה בתעודת ההצטיינות שקיבלה ובסיום גן החובה. החל מעוד חודשיים כבר תהיה תלמידת כתה א' (!). כשיצאנו להרפתקה הזאת והגענו לטשקנט היא הייתה תינוקת בת שנתיים עם חיתול ומוצץ, והיום, היום היא עולה לכתה א'.. טירוף.
ואז הגיע תורו של נעמיקו שלנו. גם הוא, עמד שם על הבמה עם הג'קט והעניבה שהיו לו איתם יחסי אהבה-שנאה לאורך השנה, ושר במקהלה עם חברי כיתתו את מילותיו שהגאוניות של בוב מארלי הגדול "don't worry about a thing, because every little thing is going to be alright"
ואני, אני כמעט האמנתי לו. עומד שם בתמימות זו שלו, מזייף כמעט בכל תו אפשרי, אבל עומד בביטחון על הבמה ומאמין בכל ליבו שevery little thing is going to be alright.
הקשבתי לו, צפיתי בהם, וחשבתי על כל הדאגות שהיו לנו השנה ואיך בסוף הרבה מהן באמת התגלו כ alright … ממשיכה להתפלל ולקוות שגם יתר הדאגות יתגלו ככאלה…
הם סיימו שנת לימודים ראשונה כאן בסיאול.
רק איתני הקטן לא סיים שנה, כי במעון הקוריאני הזה שלו שנת הלימודים בכלל מסתיימת במרץ..
הם סיימו שנת לימודים וגם אנחנו. או הו כמה שלמדנו..
למדנו מהם, ולמדנו מהעיר הזאת, למדנו על התרבות והמנטליות הקוריאנית ולמדנו גם על עצמנו ועליהם, ושוב על מעברים והסתגלות לשינויים.
וכמה שלמדתי אני. על התמקמות מחדש במרחב משתנה, על יצירת קרקע יציבה ברעידת אדמה מתמשכת, על להכניס את היד עמוק עמוק לסל הכלים שכבר אספתי ולשלוף את הכלים שכבר יש לי. למדתי על הגבולות שלי. כן.. הגבולות שלי.
למדתי כל כך הרבה בשנה הזאת ובאלו שקדמו לה שהחלטתי ללמד גם אחרים את השיעורים הגדולים שלמדתי, להעביר את הידע הלאה, ולהמשיך לעשות טוב איפה שרק אפשר.
עכשיו השיעורים האלו זמינים לכולם באתר שלי: WWW.DAFNAFURMAN.COM. גם הוא, העסק החדש הזה שלי, יכנס לרשימת הדברים שקוריאה לימדה אותי. לבחור בעצמי, לשים את הלב שלי ואת השיעורים שלי על המדף הוירטואלי של אתר העסק כך שגם אחרים יוכלו להרוויח מהם. חתיכת שיעור…
ביולי 2024 ציינו כאן שנה למעבר המיוחד והמאתגר הזה וקפצנו לביקור קצר בארץ למלא מצברים בחיבוק משפחתי וטעמים ישראלים. חיבקנו גם אנחנו את הארץ הזו שלנו, הכאובה והאהובה שלנו, ושרנו גם לה שגם היא לא צריכה to worry, בגלל שevery little thing is going to be alright ואנחנו משתדלים להמשיך להאמין בזה גם אנחנו…