הרחק באוזביקסטן, ד"ר רוני צבר אומר לפאטימה בת ה–15 שהיא "הבוסית ששולטת בכאב שלה" וממליץ לצוות לתת לה גלידה. דפנה פורמן מחבקת את אמה של הילדה, וגם מוחה דמעה כשסרברבק בן ה–3 מצליח סוף–סוף להירדם. בהוספיס הראשון במרכז אסיה, שנבנה בהדרכה צמודה של ישראלים, אין הרבה תקווה, אבל יש אינסוף אנושיות. בין חגיגות יום ההולדת האחרונות שנערכות שם לילדים, לפרידה הכואבת מהילד שנפטר עוד לפני שהמילים האלה מתפרסמות, רוני מתעקש שזה לא מקום מדכא. "אחרי כמה ימים כאן אתה תבין למה", הוא אומר.
כתבה מאת יואב קרן, ynet
לכתבה באנגלית: http://Israeli woman helping children with terminal cancer in Uzbekistan (ynetnews.com)