ביולי 2020 בשיאה של מגיפת הקורונה, דפנה עוזבת את עבודתה ויוצאת לשליחות דיפלומטית משפחתית בעקבות תעסוקת בן זוגה, יחד עם שלושה ילדים קטנים לאוזבקיסטן.
אז היא חשבה, שההרפתקה המשפחתית מעבר לים תאפשר לה את ההזדמנות לה חכתה כל כך- להוריד הילוך מהקצב הסוער של החיים בישראל. מהר מאוד היא מגלה ש"להוריד הילוך" זה לא בשבילה. המעבר מאשת מקצוע עסוקה כעובדת סוציאלית במערך המטואונקולוגיה ילדים בבית החולים שיבא, לעקרת בית ואשת שליח דיפלומטי במדינה זרה וללא שפה, הציב את דפנה במציאות חדשה, כואבת ומתסכלת.
במאמצים רבים וביכולת לזהות הזדמנויות ולקפוץ עליהן, את הכאב דפנה הופכת לכאבי גדילה ואת השליחות הדיפלומטית לשליחות אנושית וחברתית ומובילה מהפכות חברתיות לאומיות ומדיניות באוזבקיסטן.
אחת מהן היא הקמת מרכז לשלום המשפחה- הראשון מסוגו באוזבקיסטן. במסגרתו היא מכשירה 30 אנשי מקצוע מתחום הטיפול הפסיכולוגי ומקימה יחד עם המשמר הלאומי של אוזבקיסטן את המרכז הראשון לשלום המשפחה באוזבקיסטן – מרכז חלוצי שעוסק לראשונה בנושאים של שוויון מגדרי וטיפול ומניעה של אלימות במשפחה. במהלך פרויקט חלוצי זה 100 גברים ונשים באוזבקיסטן זוכים לראשונה לטיפול קבוצתי העוסק בנושאים אלו. מרכז זה פועל עד היום ופתח לאחרונה את קורס ההכשרה השישי שלו (!).
על הקמת הפרוייקט סיפרה דפנה ל"שורטי" בראיון שהתקיים במסגרת המיזם "שרשרת מתנדבים 555"