כבר כשיצאנו למסע הזה לפני כמעט חמש שנים ידעתי שכשנהיה רחוק מהבית, אווירת החגים שיש בארץ, תלויה רק בנו.
הריח של האביב כשפסח מתקרב אפילו האבק בחלונות יום אחרי שכולם כבר קרצפו את התריסים, הוא לא מגיע כשגרים רחוק מהבית.
הריח של הסופגניות בחנויות שממלא את הרחובות לפני שחנוכה מגיע, הרבה לפני שחנוכה מגיע. אין אותו.
פה המדפים בחנויות לא מתמלאים בגבינות הכי טובות בתחילת הקיץ, הם לא מרמזים שחג שבועות מתקרב.
זה פשוט לא קורה רחוק כל כך מהבית.
אז ידעתי, ידעתי כבר בהתחלה שאם אני לא אתאמץ להכניס את אווירת החג, כל חג, זה פשוט לא יקרה. בראש השנה הראשון מחוץ לבית, באוזבקיסטן, כבר היה לנו שולחן חג עמוס. עמוס באנשים ובאוכל. ולמרות שלא מצאתי בשוק האוזבקי את כל מה שהייתי צריכה לשולחן החג, הצלחנו להכניס את אווירת החג. כשבסוכות לא הייתה לנו סוכה, קישטנו את קירות הדירה האוזבקית בסמלים של שבעת המינים וקישוטים מנצנצים עיטרו את התקרה והשתלבו יפה עם הטפטים האוזבקים.
בפסח ביקשתי מחבר שהגיע מהארץ שיביא איתו עלי מנגולד כדי שאכין את סלט המנגולד המפורסם של פסח. כשהוא התבשל על הכיריים מיד הרגשתי שהחג נכנס. גם כשעברנו לקוריאה והתחלנו שוב מהתחלה, לחג הראשון שלנו פה שכרנו את חדר המסיבות של הבנין וערכנו חג ל-50 איש, שהכרנו רק פחות מחודשיים לפני. כמעט בכל ארוחת חג יושבים סביב השולחן שלנו אנשים שמעולם לא פגשנו לפני, ושולחן החג שלנו הוא הזדמנות בשבילם להרגיש את כל מה שחשוב לי כל כך שגם אנחנו וגם הילדים שלנו יחוו ולא ישכחו בזמן מסע הרילוקיישן שלנו.
באמת, עשיתי הכל לאורך השנים האלו כדי לשמור על המסורת, על הריחות, על אווירת החג הזאת שאני מכירה מהבית.
עם הזמן, אחרי כמעט 5 שנים, זה קצת התחיל לעייף. אבל הרגשתי שאני חייבת. בעיקר בשביל הילדים. גם אחרי שהמלחמה פרצה ולא היה ממש חשק לחגוג שום חג. המשכתי בשביל הילדים.
בפורים התחפשתי וקישטתי את השולחן בליצנים, בחנוכה הזמנתי את השכנים להדלקת נרות וטיגנתי סופגניות, בפסח האחרון אירחתי 20 איש, מתוכם 5 לא הכרתי לפני שהם התיישבו לשולחן.
באמת, גם כשלא תמיד יש לי כוח או חשק, אני עושה את זה. כדי שהם לא ישכחו. כדי שנזכור כולנו.
אבל מה קורה כשמדובר ב"חגים" מסוג אחר? בימים מיוחדים בימי זיכרון וגבורה. בימים בהם אין באמת סיבה או רצון להתגנדר, להיות חגיגיים, להתלבש יפה, לערוך שולחן לקשט את הבית.
בימים בהם בעיקר יש חשק להתכנס, לראות סרטים שמספרים על מי הם היו, לכאוב את הכאב הגדול עם כולם סביב הכיכר במרכז המסחרי, לעמוד בגלעד הזיכרון שבנו החבר'ה של הצופים.
בימים כאלה אין ליצנים ורעשנים, אין נרות צבעוניים, אפילו לא איזה קישוט מנצנץ ששרד מסוכות האחרון שחגגנו בארץ.
אפילו אין האוירה הזאת כשהרחובות מתמלאים בדגלי כחול לבן שרוקדים ברוח של סוף אפריל. ממש לא, כאן הרחובות מתקשטים בפנסים סינים צבעוניים לקראת חגיגות יום הולדתו של הבודהה.
אין את הדגלים שמתדפקים על חלונות הרכבים בכביש המהיר. אין את העיתון של שבת עם המוסף המיוחד שיספר על המבצעים לקראת העל האש בפארק או הצמידים הזוהרים לערב של יום העצמאות. הרדיו כאן לא מנגן בריפיט את הפלייליסט של שירי הזיכרון הכי עצובים והכי יפים.
פשוט לא.
גם בימים כאלה, אם אנחנו לא נעשה כלום, פשוט לא יהיה. אם לא נעצור הכל, ונציין את היום הזה, הם יכולים להתבלבל ולחשוב שזה פשוט יום, כמו כל יום אחר.
כשרק התחלנו את המסע הזה הם היו ממש קטנים, סיפרנו לעצמנו שהם קטנים מדי וחסכנו מהם את הימים הכואבים. ציינו אותם לבד, רק הגדולים. רחוק מהבית. עם הזמן ועם המציאות המטורפת, הבנתי שזו פריווילגיה שאין לנו. אנחנו אמנם רחוקים מהבית, אבל בתור יהודים ישראלים שמייצגים את המדינה, הבית הולך איתנו על הגב, לכל מקום.
מצאנו את עצמנו מספרים, מסבירים, כמעט מסנגרים על העבר, ההווה והעתיד שלנו בכל כך הרבה מצבים. מול כל כך הרבה אנשים, וגם אולי בעיקר מולם, מול הילדים שלנו.
בעוד 3 חודשים נסגור פרק מסע של 5 שנים ברילוקיישן ונחזור הביתה. אל המקום בו אווירת החגים מגיעה על אוטומט, וכך גם אווירת הזיכרון והכאב. ככה זה שם, במקום ממנו אנחנו באים ואליו נחזור בקרוב. חוגגים וזוכרים. כואבים ושמחים. גם וגם. ביחד.
ביחד.