חודש יוני מסמן את תחילת הקיץ, העונה הזאת בשנה שמבשרת על פתיחת עונת הרחצה, על מסיבות סוף שנה בבתי הספר והגנים, ועבורנו גם על תחילת עונת ימי ההולדת המשפחתיים. בשנים האחרונות העונה הזאת הפכה להיות עונת ביקורי המולדת. התקופה הזאת בשנה בה אנחנו באים לבקר בארץ מהמקום הרחוק בו מסע הרילוקיישן שלנו לקח אותנו אליו.
השנה, קורה משהו אחר. כלומר, ממש כמו בקיצים הקודמים, גם הפעם נארוז יותר מדי מזוודות, עם יותר מדי ציוד, נעמיס את הילדים ונצא אל המסע שיקח אותנו הביתה, אבל הפעם, זה לא עוד ביקור. הפעם, נגיע הביתה ונישאר.
בעוד פחות מחודשיים נעלה על מטוס ונחזור הביתה.
הפרק הזה של המסע שלנו עומד להסתיים. 5 שנים של מסע רילוקיישן באוזבקיסטן ובדרום קוריאה יסתיים לו, ופרק חדש יפתח – הרילוקיישן חזרה הביתה. עוד מוקדם לסכם את המסע הזה. יהיה זמן גם לזה. היום אנחנו בעיקר עסוקים בלהיפרד מהמקום שהיה לנו בית בשנתיים האחרונות, ולהיערך לקראת החזרה הביתה, וכבר עכשיו נראה שזה הרבה פחות פשוט ממה שחשבתי שזה יהיה.
כבר שבועות ארוכים שתהליך הפרידה/היערכות לחזרה כבר מתנהל כאן, שלא לומר לפרקים מנהל אותנו. זה התחיל בקטן, ולא אצל כולנו ביחד. זה ממש תהליך מתפתח.
לפני כמה חודשים הילדים היו בעיקר באופוריה לקראת החזרה הביתה. לחזור למוכר ולידוע. לסבא וסבתא, לרחובות המוכרים, לשמוע עברית ברחובות. ואני קצת דאגתי, כי החוויה שלהם מהבית בזמן ביקורי המולדת, מקייטנת סבא-סבתא, גשם של מתנות פיצוי על הזמן האבוד ופינוקים מוגזמים – כל זה לא משאיר אפילו רמז לגבי איך תיראה שגרת החיים שם.
עברו כמה שבועות והאופוריה התחלפה בחששות כבדים, שהביאו איתם המון שאלות וחששות – איך נסתגל מחדש? איך יקבלו את המבטא החדש? איך נדביק את הפערים של הקודים החברתיים של החברים בארץ, וכמה הם שונים ממה שאנחנו כבר מכירים? האם באמת יקבלו אותנו בזרועות פתוחות? העובדה שהם הצליחו להשמיע גם את הפחדים ולהביע חששות ולא רק לשחות בים האופוריה שמאפיין את העונה הזאת, שימחה אותי מאוד.
עברו עוד כמה שבועות של דיבור פתוח על כל הפחדים, על כל החששות, גם על שלנו, המבוגרים. כל קול קיבל מקום. גם אם לא היו לנו תשובות לכל השאלות, גם כשלא יכלנו להציע וודאות אל מול הספקות.
ועכשיו, אפשר להגיד, פחות מחודשיים לפני החזרה, אין מישהו בבית הזה שלא נמצא כבר עמוק בתוך התהליך המורכב הזה שכולל את כל הרגשות יחד.
הימים שלנו נעים בין הצורך והרצון להיפרד מכאן לבין ההתרגשות והפחדים לקראת החזרה לשם. תנועה גלית שהתדירות שלה הולכת וגדלה ככל שמתקרב תאריך העליה למטוס.
אנחנו כבר למודי פרידות. גם הם, הילדים המדהימים שלנו. נפרדנו מישראל ואז מאוזבקיסטן ובקרוב מקוריאה. וגם בין לבין, הביקורים המשפחתיים בארץ היו מלווים כל פעם בפרידות כואבות מחדש. ופרידות מחברים שהכרנו בדרך והמשיכו הלאה במסע שלהם. וגם פרידות מחלקים מעצמנו היו לנו. כולנו גדלנו והתבגרנו במסע הזה.
חצינו גבולות גיאוגרפיים, אישיים, משפחתיים. ראינו עולם, גדלנו, למדנו שיעורים משני חיים, למדנו על עצמנו דברים שלא ידענו, גילינו כוחות ויכולות שלא תיארנו לעצמנו שיש בנו. למדנו שפות, הכרנו תרבויות, חווינו חוויות משוגעות שלא חלמו עליהן. ועכשיו, עכשיו אנחנו חוזרים הביתה.
כל מה שנשאר זה להבין איך עושים את זה. איך עושים רילוקיישן הביתה?
איך להפגיש את מי שגדלתי להיות עם הבית שנשאר שם אבל גם הוא כבר לא בדיוק כמו שהוא היה?
האם זה באמת אפשרי?
זה כמו לחשוב שאישה אחרי לידה יכולה באמת "לחזור לעצמה". אין שום סיכוי שהיא תהיה שוב מה שהייתה לפני החוויה משנת החיים שהפכה אותה להיות אמא. היא לעולם לא תהיה עוד מה שהיא הייתה לפני. במקום לחזור לעצמה, היא נדרשת ללמוד לחבר בין מי שהיא הפכה להיות לבין המציאות החדשה אליה היא חוזרת.
או, להבדיל, זה כמו לחשוב שאדם שהבריא ממחלה קשה מאוד, באמת יכול לחזור לשגרת חייו של לפני המחלה. הוא לעולם לא יהיה אותו אדם שהוא היה מלפני שהוא חלה. המשבר שהוא נאלץ להתמודד איתו עיצב את מי שהוא, את האופן שבו הוא מתבונן על העולם וחווה אותו. וגם הוא, נדרש ללמוד לחבר בין מי שהוא הפך להיות לבין המציאות סביבו שהשתנתה גם כן.
גם אנחנו עכשיו, חוזרים הביתה, אחרי 5 שנים של גדילה, של התמודדות, של שינוי, פרידות, מעברים, משברים, געגועים.. אנחנו עדיין אנחנו. אבל קצת אחרים. וגם הבית אליו אנחנו חוזרים הוא עדיין הבית, אבל גם הוא קצת אחר.
גם הבית הזה גדל וכאב, התעצב והשתנה. גם עליו בטח אפשר לראות את הצלקות וסימני הגדילה והפצעים של מה שעבר עליו בשנים האחרונות. וגם האנשים שם בבית, גם הם עדיין הם. החברים והמשפחות שאנחנו מכירים ואוהבים, אבל גם הם בוודאי קצת אחרים. מי כמוני יודעת שזה בלתי אפשרי לא להשתנות כשמציאות סביבך משתנה.
רק ככה מצליחים לשרוד. ולהסתגל. ולהמשיך לגדול.
ואני, אני יותר ויותר מהרהרת על איך יראה המפגש הזה, בין האנשים שהפכנו להיות לבין האנשים שהם שם בבית הפכו להיות.. האם נצליח להדביק את הפערים מהר? האם נגלה פערים שלא ניתן לגשר עליהם? האם יזכרו לנו חסד על האנשים שהיינו, שנשארו הבסיס האיתן של מי שאנחנו היום? האם יכעסו עלינו וישמרו לנו טינה על שלא היינו כאן, בבית, כשהכי היה צריך אותנו? כמה זמן יקח עד שנרגיש שוב בבית? כמה מהבית שאנחנו זוכרים נשאר כפי שהוא וכמה השתנה?
איך זה יהיה? איך חוזרים לבית מוכה מלחמה? איך חוזרים לבית מבלי לצפות שהוא יהיה שוב כל אותם הדברים שהוא היה לפני חמש שנים? איך חוזרים לבית ומשאירים בתים אחרים שאספנו בדרך מאחור?
איך עושים רילוקיישן חזרה הביתה? הנה כמה דברים שאפשר וכדאי לעשות:
- מאפשרים לעצמנו להמשיך לגדול ולהשתנות בתוך הסביבה שמשתנה סביבנו, מבלי לוותר על מי שהפכנו להיות- הדרך שעברנו לא תימחק ברגע שנחתים את הדרכון בנתב"ג. השיעורים שלמדנו בדרך מגיעים יחד איתנו במזוודות. מעולם לא הייתה לנו כוונה להשאיר אותם מאחור. אפשרו גם לאחרים בבית להכיר את החלקים החדשים בכם.
- מגיעים כמה שיותר "נקיים" בראש פתוח, בלי ציפיות גדולות מדי לקבל, לראות או להרגיש את כל אותם הדברים שהיו לנו אז, לפני שנסענו- משתדלים לזכור שכמו שאנחנו השתננו, גם אחרים בבית עברו מסע במקביל אלינו. כולנו עוברים מסע, גם אם אין לו חותמות בדרכון.
- מדברים על החששות והפחדים בפתיחות- עם כולם. גם עם הקטנים וגם עם הגדולים. מנרמלים את השיח על החששות, הפחדים, ההתרגשות והגעגועים. כל הרגשות לגיטימיים, כל החששות טבעיים. אבל הדרך היחידה לגרום להם באמת להרגיש ככה היא רק באמצעות שיח פתוח עליהם. וכן, גם לחששות של אמא ואבא יש מקום בשיח הזה.
- טקסים – רוב האנשים גרועים בפרידות ורובנו גם לא סובלים שינויים והתחלות חדשות. ומצבים לא נעימים מוציאים מאיתנו התנהגויות לא נעימות. לפעמים אפילו מבלי לדעת שזה מה שמניע אותנו. במקום זה אני מציעה לערוך טקסים. טקסי פרידה ממקומות חשובות, ארוחה אחרונה במסעדה אהובה במיוחד, מפגשי פרידה מחברים אהובים, סיבוב אחרון בשכונה. כל דבר שיכול לעזור לתחושה של "סגירת המעגל". וכך גם באופן דומה עם החזרה הביתה או לרילוקיישן הבא- אימוץ טקסים שיקלו על יצירת שגרה חדשה ויסייעו להסתגלות.
האמת שזה לא ממש שונה מכל רילוקיישן אחר. גם כאן נצטרך ללמוד את הסביבה מחדש, לצד הדברים המוכרים. גם הפעם, הילדים בעיקר, יצטרכו להכיר "שפה חדשה". שפה של מלחמה, כמו "ממ"ד" ו"צבע אדום", וחות'ים" ו"הותר לפרסום". גם הפעם נצטרך להתמקם מחדש בקירות זרים ולהשקיע מאמצים להפוך אותם לבית. נצטרך שוב לגלות איפה הקפה הכי טעים, באיזה סופר יש את הגבינה שאנחנו אוהבים ובאיזו חנות אפשר למצוא את כל השטויות שהילדים אוהבים. שוב נצטרך ליצור קשרים חדשים, לצד המוכרים והאהובים, ואני בטוחה שגם במסע הרילוקיישן הביתה, נגלה על עצמנו דברים חדשים.
בעוד פחות מחודשיים נסגור פרק של 5 שנים ונעשה רילוקיישן חזרה הביתה. אל הבית המוכר והאהוב אבל גם השונה, נחזור גם אנחנו, קצת אחרים, אבל עדיין אנחנו.