זהו. הגענו. אנחנו פה. אחרי טיסה ארוכה המטוס נחת בשעת לילה מאוחרת על אדמת ארץ הקודש. הנוסעים מחאו כפיים והילדים הצטרפו בהתלהבות לא מתאפקת. נכנסנו לנתב"ג, שער הכניסה המוכר אל הארץ הזאת שלנו. כל צעד פנימה רק מגביר את ההתרגשות. המזוודות נאספו במהירות מפתיעה לטובה, ועשינו פעמינו אל אולם קבלת הפנים של השבים לארץ, מחכים כבר להתרסק אל תוך מושבי המיני וואן שהזמנו כדי שיאסוף אותנו ואת כל 15 המזוודות ו-5 תיקי הגב שסחבנו איתנו. הדלתות האוטומטיות נפתחו והתגלו פתאום בני משפחה מתרגשים לא פחות מאיתנו שלא הצליחו להתאפק והגיעו לקבל חיבוק ראשונים.
פרצופי הילדים נעו בין הלם, התרגשות, חיוכים מופתעים, הקטן פיזר מבטים שואלים (מתוך עיניים שרק התעוררו משינה), מנסה להבין או לזכור מה השמות של הפרצופים המוכרים האלו שרצים לקראתנו בידיים מחבקות. אחרי העמסת הכבודה והפרידות הזמניות מלהקת החימום, אכן קרסנו אל תוך מושבי המיני וואן ועשינו את דרכנו אל שנת הלילה הראשונה בארץ, לשנה הקרובה.
עבר כבר כמעט שבוע (או רק שבוע?) מאז שנחתנו ואנחנו עדיין מתקשים להאמין שאנחנו כאן כדי להישאר, ולא לביקור קצר. אלו היו ימים עמוסים. בסוף השבוע, מיד כשהגענו, היינו עטופים במשפחה שרק חכתה שנגיע. אוכל של בית, חיבוקים חמים ומפגשים משפחתיים. וכשהתחיל השבוע התחלנו במקביל גם את הסידורים לקראת ההתארגנות בבית השכור, בבירוקרטיה של חזרה לשגרה. מצאתי את עצמי ממתינה שעות על הקו לנותני שירות, פוגשת טכנאים שמעגלים פינות, נהגים שצופרים בכביש בחוסר סבלנות ומבט זועם. הסתובבתי בחום הנורא, טיפות הזיעה יורדות במורד גבי, ואני צועדת בין החניה המרוחקת שהצלחתי בקושי למצוא לבין היעד שלי. הרגשתי שכתוב לי על המצח שאני לא שייכת. שרק חזרתי אחרי 5 שנים רחוקות ואחרות כל כך. דווקא כאן, בבית, סוף סוף ברחוב שבו אני לא נראית זרה. לא כמו באוזבקיסטן ובדרום קוריאה. אני מכאן. ועדיין, תחושת הזרות הייתה חזקה באופן מפתיע. הרגשתי לרגע כמו בימי ההתחלה הראשונים שם, במקומות הרחוקים שהייתי בהם. תוהה לעצמי כמה זמן יעבור עד שההרגשה הזאת תיעלם.
הסתובבתי בתוך החנות, משווה מחירים למטבע האחרון שרכשתי בו עד לא מזמן. פעולה שעשיתי תמיד במקומות רחוקים אל מול השקל. לא חשבתי שזה קורה גם בכיוון ההפוך. כשהגעתי לקופה עם עגלה מלאה בחומרי ניקוי, הקופאית שאלה בהפתעה "יש לכם חתיכת יום ניקיון אה?". ואני הסברתי בחיוך "חזרנו לארץ אחרי 5 שנים בחו"ל, נכנסים לבית חדש". אומרת ועדיין מתקשה להאמין.
אלו ימים ראשונים, וכבר הספקנו לנוע על הציר שבין הבית של סבא וסבתא א' לבין הבית של סבא וסבתא ב'. נקודות ציון שפעם ציינו עבור ילדינו את גבולות הגזרה של העולם. אז, לפני המסע שלנו, הם היו בטוחים שאלו נקודות ההתחלה והסיום של כולו. היום זה כבר אחרת.
כבר יצא לנו להידרך עם התרעה של פיקוד העורף לקראת אזעקה שלא הגיעה, לשמוע בומים באופק, שלא גרמו לאף אחד מלבדנו לעצור ולשאול "מה זה היה?" וגם לרוץ למרחב המוגן באמצע הלילה עם הילדים.
ועדיין, אנחנו בבית. זו תחושה שאי אפשר להסביר. אי אפשר להסביר איך זה מרגיש לחזור לדבר עברית ברחוב בלי לדפוק חשבון למי שאולי שומע אותנו. אי אפשר להסביר איך זה מרגיש לנהוג שוב בכבישים המוכרים שמובילים אל הבית ולחלוף על פני שלט הכניסה לישוב. אי אפשר להסביר איך זה מרגיש כשחברה טובה קופצת לחיבוק בספונטניות סתם ככה, ושהילדים הלכו לבד למרכז המסחרי עם חברים לקנות ארטיק. אותם חברים אליהם התגעגענו כל כך כל כך הרבה.
אז אחנו עדיין חיים בתוך מזוודות, נעים ממקום למקום. עדיין מנסים למלא את החוסר, שלנו וגם של מי שחיכה לנו כל כך. זה בטח יהיה תהליך מתמשך, שילווה אותנו לאורכה של כל השנה הזאת. כן, שנה. אנחנו, וגם כל מי שסביבנו, מזכירים לעצמנו שוב ושוב שחזרנו "רק" לשנה. כמו תעודת שגיאה שקופצת לך בדסקטופ, שמתריעה "זה רק לשנה, זה לא מספיק". ואני, מנסה להיות זו שלוחצת על כפתור הignore , או remined me later מבקשת להזכיר לי (ואולי גם לאחרים) שלמרות שהספירה לאחור החלה ברגע שרגלינו נחתו על הקרקע, יש לי כוונה לנצל כל רגע בשנה הזאת.