האבא היקר ואהוב שלי הלך לעולמו

לפני פחות משבועיים איבדתי את אבא שלי. ארבעה חודשים בלבד אחרי שחזרנו לארץ, מצאתי את עצמי יושבת שבעה, אחרי שנים של ליווי אחרים באבלם, מצאתי את עצמי בצד השני.
אבלה על מותו של אבי.
במקום למלא את התפקיד המוכר והידוע כמנחמת, מצאתי את עצמי מקבלת ניחומים.
ממקום מושבי הנמוך על הרצפה, הבטתי בהם ובי, חדשה בתפקיד הזה, יתומה מאב.
השבעה הרגישה כמו נצח. הימים היו ארוכים מהרגיל והלילות קצרים מדי. חסרי שינה.
לפני ארבעה חודשים בלבד חזרנו לארץ אחרי מסע בן חמש שנים שנים בעולם. הטלפון שלי מלא בצילומי מסך משיחות הזום בין הילדים לאבא הזה שלי. מוציאים לשון אחד לשני, מחייכים מבעד למצלמת הטלפון. וכשחזרנו, רק לשנה אחת, ידענו שנינו, אני וגם הוא, שזו תהיה שנה גורלית. שחובה עלינו לנצל את הזמן. כל רגע ממנו. יחד.
וזה מה שעשינו.
חגגנו יחד את ראש השנה, כיפור וסוכות. ארוחות שבת, ימי הולדת ומשחקי כדורגל של בית"ר (כשהתוצאה הצדיקה חגיגה).
תפסתי איתו שיחות חולין, וגנבתי נשיקה וחיבוק בכל הזדמנות. ועדיין, זה לעולם לא ירגיש מספיק.
עבור מי שחי ברילוקיישנים ויש לו בארץ הורים מבוגרים שאינם בקו הבריאות, הפחד לאבד הורה בזמן רילוקיישן הוא פחד נוכח מאוד.
לצפות בהתדרדרות הבריאות דרך שיחות הזום ולהעריך את חומרתה מביקור לביקור, זו חוויה מפוקפקת ומאוד לא פשוטה.
לפני שלוש שנים הצלחנו, כנגד כל הסיכויים להביא את הורי לביקור אצלנו באוזבקיסטן. זה היה אירוע שלא נפל ממבצע צבאי. כל פרט תוכנן בקפידה, כל תרחיש אפשרי נלקח בחשבון כדי לגרום לזה לקרות. אלבום התמונות מהביקור ההוא נותר אחת המזכרות המיוחדות שיש לנו יחד.
האבא החזק והגדול שלי, הפך עם התדרדרות בריאותו לשברירי. ואני, בחמש השנים האחרונות צפיתי בתהליך הזה בעיקר מרחוק. בכאב גדול.
אבא שלי.
היה איש של ספרים ואנשים.
והתייחס אליהם באותו האופן. ידע לרכך כאלה עם כריכות קשות, ולהקשיח כאלה עם כריכות רכות.
ידע לחלוק סיפורים של הומור וכאב. ידע להעביר עמוד ברכות, ובקשב רב.
ליטף את הכריכה של כל אחד ואחת מאיתנו באהבה גדולה, שמר עלינו מכל משמר, והשקיע לא פחות בתוכן עצמו.
מילא אותנו בסיפורים, בערכים, עודד לשאול שאלות, ולעולם לא להפסיק ללמוד. תיבל את הכל בהומור עד שידענו בעל פה את כל הבדיחות כולן. ועדיין הצליח להצחיק אותנו. חיבק חזק כמו כריכה עוטפת ולצידו הרגשנו מוגנים מכל משמר.
היה איש עסקים מפולפל שהפך משא ומתן לאומנות, היה לו ראש למספרים אבל לא פחות לשירה ויצירה. הוא היה אבא אוהב ונוכח שחיבק אותי חזק בברקים ורעמים, וקלע לי צמות כל בוקר לפני הגן ובית הספר. לימד אותי שברים ואת לוח הכפל, הקריא לי סיפורים לפני השינה ועודד אותי לקרוא וללמוד עוד ועוד.
היה לו צחוק גדול, כמעט כמו החיבוק שלו.
חיבוק שיחסר לי המון.
רק בשבעה אמא שלי סיפרה, שלקראת החזרה שלנו לארץ הוא אמר לה, שכיוון שאנחנו באים רק לשנה, הוא חייב "לשתות" אותנו כמה שאפשר, כי מי יודע אם אחרי השנה הזאת עוד ניפגש…
והנה, ארבעה חודשים אחרי שחזרנו, נותרתי אני עם צימאון גדול, לעוד זמן איתו. לפחות עוד קצת.
גיליתי שכל הקלישאות נכונות – צריך לצלם ולתעד כל חוויה, לנצל כל רגע, ולא לדחות כלום למחר.
אין בי חרטה על המסע שאני עוברת, אין בי חרטה על השנים שלא הייתי כאן, יש בי צימאון לעוד חיבוק, לעוד בדיחה, לעוד ממנו. ואני מבינה, שכל הזמן בעולם כנראה לעולם לא יהיה מספיק.
תודה אבא שלי, על מי שהיית, מי שאתה, ומי שלעולם תהיה עבורי.
בעוד 7 חודשים ממשיכה לפרק הבא במסע הרילוקיישן שלנו, ואמשיך להתהלך בעולם הזה, מעכשיו, בלי אבא שלי.