כבר שבוע שהוא חוזר מהגן כשהוא שר בריפיט "כד קטן כד קטן". שואל אותי שוב ושוב ועונה באותה טעות מתוקה "אמא, את יודעת מה זה שמנון? שמנון זה השמן שלו. שמונה ימים שמנון נתן!".
בכל יום מגיע עם עיניים פעורות, מתפעל מהחלק הנוסף שלמד על סיפור החג. פעם מספר על נס פח השמן, פעם על ניצחון המכבים, פעם על ההבנה שבקרוב הוא יאכל סופגניות טעימות ומתוקות.
הוא יודע לספר את כל סיפורי החג, למנות כל הסמלים והמנהגים, ולשיר בעל פה את כל השירים.
כשגרנו שם, רחוק, במקום בו הסביבון מספר על הנס הגדול שקרה "שם", זה מעולם לא קרה. הם לא למדו בגן ובבית הספר על החג. את הסיפורים והשירים שרנו אנחנו, בבית. האחריות על המשכיות הסיפור על איך קצת אור יכול לנצח הרבה חושך הייתה בלעדית שלנו. האמת, זאת מאז ומעולם הייתה ותישאר האחריות שלנו.
החושך הזה הרי פוגש אותנו בכל מקום על הגלובוס, הוא יכול לצוץ מכל פינה. ולא רק בחנוכה.
אבל גם האור, גם האור נמצא בכל פינה.
סיפורים על איך קצת אור מנצח הרבה חושך הם חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. לפעמים אנחנו פשוט מתקשים לראות אותם.
כשחיינו שם, רחוק, היו תקופות שהיה לי ממש קשה לראות אותם. בעיקר בשנת המעבר הראשונה לכל מקום. או בשנה הראשונה למלחמה.
המפגש עם חושך בתקופות כאלה הוא בלתי נמנע, חסר אמצעים מגנים, ומאוד מאוד נוכח.
כדי להצליח לראות אור בתקופות כאלו, אפילו אור קטנטן, צריך לעבוד בזה. ממש להשקיע מאמץ, לחפש אותו.
הזמן, והמסע שעברנו, לימדו אותי לחפש טוב יותר.
לחפש טוב יותר אורות קטנים סביבנו, לבחור לראות דווקא אותם, בתוך תקופות חשוכות.
מיומנות החיפוש לא הופכת את החושך לפחות חשוך או כואב, אבל זמני מציאת האור מתקצרים ואיתם גם זמן ההתבוססות בעלטה.
החושך והאור באים והולכים. נדלקים ונכבים. כי ככה זה. ככה זה.
החושך והאור, תמיד קיימים יחד. זה לצד זה.
זה אנחנו שצריכים לבחור לאיפה להסתכל, מה לראות, למצוא את המתג שידליק את האור, וכשצריך גם להתהלך קצת בתוך החושך.
כי ככה זה. אור וחושך. חושך ואור.
במסע שלנו על הכדור הזה, החלטתי לאסוף סיפורים על איך אורות קטנים מסלקים חושך גדול, ולקחת אחריות על המשכיות הסיפור הזה, על הניסים הגדולים שקורים פה וגם שם. בכל מקום שנהיה בו. כי לפעמים, כל מה שצריך זה לבחור לראות אותם ולהעביר את הסיפור הלאה.
בתמונה: אור איתן מקשט כד "שמנון" קטן