עד עכשיו אני עוד קצת לא מאמינה שהצלחנו.
עברו לפחות 6 שנים מאז הצלחנו לצאת לסוף שבוע ארוך רק אנחנו שנינו, בלי הילדים.
כשיצאנו לרילוקיישן באוזבקיסטן זה לא היה בא בחשבון, להשאיר 3 ילדים במדינה זרה ולצאת לחופשה זוגית. גם הייתה קורונה, גם תחילתו של רילוקיישן, גם אוזבקיסטן, וגם רחוקים ממשפחה שיכולה להיות בייביסיטר בהעדרנו.
כשעברנו לקוריאה השוונו את השיקולים והעלנו, בעוד ילד. אלו היו שנים שלא היה סיכוי לקחת איזה פסק זמן זוגי של יותר מדייט של כמה שעות.
למדנו לנצל את הדייטים האלו כהוגן. להנות מהזמן יחד מתי שרק הייתה בייביסיטר שאפשר היה לסמוך עליה. שעות יקרות מפז בהן חזרנו לרגע להיות אנחנו. אני והוא, ולא רק האמא והאבא שלהם.
הם היו מקום בטוח לדבר גם על מה שעובר עלינו בתוך המסע הזה, ולא רק על איך אנחנו שם בשבילם.
כשרק חזרנו לארץ, לפני חצי שנה, החלום על זמן זוגי איכותי בן יותר מכמה שעות חזר להיות ריאלי, אבל היה ברור שלא מיד. שנצטרך להתאקלם, להסתגל, לתת להם ולנו קצת זמן להעמיד את הרגליים יציב על הקרקע.
ארבעה חודשים אחר כך האבא האהוב שלי נפטר. עדיין כואב כל כך לכתוב את זה, לחשוב על זה, להגיד את זה.
הרעיון של לצאת לחופשה נראה רחוק עוד יותר ולא קשור בכלל. אבל ההבנה שלצד מה שאיבדתי יש גם את מה שהרווחתי ועבדנו קשה לשמר ולחזק במשך שנים, גרמה לי להעיז ולהסכים לצאת לסוף שבוע ארוך, רק שנינו בלונדון. וגם העובדה שסוף סוף אנחנו כאן, כשיש סבא וסבתות שיכולים להחליף אותנו, כל זה עזר להבין שזה אפשרי.
אז עשינו את זה. הזמנו טיסה, ללונדון.
שם חיכו לנו חברים טובים, זמן לעצמנו וגם, עבורי המון זכרונות מאבא שלי. שלקח אותי לטיול בלונדון לפני 17 שנה.
אלו היו 4 ימים ברוטו בהם נעתי בין חלקים שונים שלי, איתם כבר מזמן לא היה לי זמן אמיתי. כשהיינו רק שנינו זכיתי שוב להיות "רק" אשתו. כשהסתובבנו באותם המקומות בדיוק בהם טיילתי עם אבא שלי הזכרונות הציפו ושוב הייתי הבת של אבא שלי, כשהסתובבתי בחנויות ובשווקים והרשיתי לעצמי לקנות פריטים בצבעים שכבר מזמן איבדתי את האומץ ללבוש חזרתי שוב לגלות סקרנות וחופש.
כשאת עמוק בתוך מסע רילוקיישן משפחתי יש לך המון זמן עם עצמך, בעיקר עם חלקים שלא הכרת. עם חלקים שאת נאלצת לגלות כי המציאות כולה השתנתה ואת מבינה שנדרשות התאמות, שינויים. שלך או של הסביבה. מנסה להבין איך גורמים לסודוקו החדש של החיים האלה לעבוד.
קצב החיים משתנה, המנטליות התרבותית סביבך, השפה בה מדברים ברחוב, השפה בה את מבטאת את קולך. האימהות שלך מתעצבת בהתאם לנופים בהם את חיה, והזהות שלך חוטפת בוקסים כשאת מבינה שמה שהיית התאים למקום בו גדלת. ועכשיו, צריך ללמוד ללכת קצת אחרת.
אז בשנים האלו, בשנות הרילוקיישן, את מגדלת חלקים חדשים בך, אבל הישנים, מסתבר, מעולם לא עזבו. הם שם. רק צריך לתת להם מקום בטוח להרים את הראש.
בלונדון נפגשתי גם איתם קצת. נפגשתי קצת איתי.
קצת עם מי שהייתי, והרבה עם מי שהפכתי להיות.
וגם איתו, איתנו. אחרי שחיכינו כל כך בסבלנות לזמן איכות שכזה.
לא באמת עניינו אותנו המונומנטים של הממלכה הבריטית. לא הזדקקנו להצטלם עם בובות השעווה במאדם טוסו כדי להרגיש חיים. טיול בפארק, כיתות רגליים בשווקים, איזה דרינק בצהריים, וערב של צחוק ונוסטלגיה עם חברים, היו מור דן אינאף כדי שניפגש שוב. אנחנו, מי שהיינו, ומי שהפכנו להיות.
שדות תעופה ודיוטי פרי כבר מזמן לא מרגשים אותנו, גם הקסם שבמפגש עם ההולכים ברחוב הזר במדינה אחרת כבר נראה לנו פחות תעלומה ויותר כמו משהו שכבר פגשנו בעבר. ועדיין, לארוז מזוודה רק עבור שנינו, ולשבת בטיסה בלי להיות אמא-דיילת, ולהסתובב ברחובות בלי לטפל במישהו או לדאוג למשהו, אפשרו לנו שוב, להיות רק אנחנו.
חמש דקות אחרי שנחתנו בארץ, לונדון הייתה כבר רחוקה מאוד. ולא רק בקילומטראז'. אספנו מהגנים, הסענו לאימון כדורגל, העמדנו ארוחת ערב, מקלחות ויאללה למיטות. רק המזוודה שעוד שרועה על רצפת חדר השינה, והפריטים האחרונים שנותרו בה, מבצבצים מתוכה, מחכים שכבר נחזיר אותם למדף בארון, נותרו עדות לסופ"ש הזה.
כמו המזוודה הכתומה שעל הרצפה, גם אנחנו ברילוקיישן נארזים ופורקים, מתמלאים ומתרוקנים. בדברים שהבאנו מהבית, כאלה שרכשנו בדרך וגם משאירים מקום למה שעוד ניקח מהמסע שעוד יבוא.
בעוד חצי שנה כבר נצא לפרק רילוקיישן נוסף, שוב נארוז את עצמנו ואת המזוודות, ונזכור גם להשאיר מקום, למי שעוד נגדל להיות, שם.