השבוע הבנתי שהפכנו תקליט. החלפנו צד בספירה.
חזרנו לארץ לשנה אחת בלבד. עברה חצי שנה ונותר לנו עוד חצי.
בעוד 6 חודשים (אפילו קצת פחות) נהיה כבר על המטוס לפרק הבא במסע שלנו – ניירובי, קניה.
עוד לא החלטתי אם עברו "רק" 6 חודשים או "כבר" שישה חודשים, אבל ככה או ככה, קרה כל כך הרבה בזמן הזה.
הלו"ז שלנו פתאום התחיל להתמלא במשימות סביב המעבר. רשמנו את הילדים לבית הספר שם, קבענו תור לחיסונים, אנחנו ממלאים טפסים, עושים סידורים, פתאום מעסיקות אותי מחשבות על מה אני צריכה לארוז או לקחת איתי לשם מפה, דברים שיעזרו לנו להרגיש בבית, דברים שיתנו מקום לגעגוע. געגוע שמתחיל לתפוס מקום כבר עכשיו, חצי שנה מראש.
הספירה לאחור החלה. בעוד 6 חודשים כבר נהיה שם. שוב, בפעם הרביעית, נצטרך להפוך את הקירות הזרים לבית, להכיר חברים חדשים, למצוא את בית הקפה שמכין את הקפה כמו שאנחנו אוהבים, או את המכולת השכונתית שיש בה את הגבינה הלבנה עם הטעם הכי קרוב כמו זה שיש בבית.
שוב נלמד את הרחוב החדש, את השכונה, את הכבישים. שוב דברים קטנים שביומיום מרגישים מובן מאליהם יקבלו משמעות חדשה וירגשו אותנו פתאום. כמו המוכר בחנות שכבר מכיר אותנו ויודע מה אנחנו אוהבים, או השכנה שתקפוץ לקפה. או אפילו שנגלה פתאום שיש לנו המלצה על מקום מגניב, למישהו שרק הגיע לשכונה.
בעוד חצי שנה נצא שוב לעוד פרק של גילוי עצמי, זוגי, הורי, משפחתי. נזכה להכיר חלקים חדשים בעצמנו, וגם להיפרד או לשים בהולד חלקים שלא ימצאו מקום במקום החדש. זה תהליך מלא בכאב ומשמעות. ולמרות שאנחנו כבר מנוסים בו, נחווה את הכאב וההתרגשות שוב. ושוב ושוב.
אני שוב אצטרך למצוא את הדרך לבטא את עצמי בשפה זרה, בהתאם לכללי התרבות והניואנסים המקומיים. שוב אצטרך למצוא את הקול שלי בתוך קבוצה של אנשים שאני לא מכירה. שוב אצטרך למצוא את המקום שלי, אחרי הכפר האוזבקי, המעצמה הקוריאנית, הפעם אצטרך לעשות את זה בג'ונגל של ניירובי. תרתי משמע…
בעוד חצי שנה ניפרד שוב מהבית שלנו כאן. מהמשפחה והחברים. אלה שכבר עברו איתנו פרידות כאלו בעבר, ואלה שהכרנו בשנה הזאת בארץ וניפרד מהם בפעם הראשונה.
אבל עד אז, עד שהפרק הזה במסע יתחיל, אנחנו כאן.
אנחנו עדיין כאן. לעוד חצי שנה.
ובין הרצון והניסיונות להיערך למעבר הכי טוב שאפשר, יש בי גם רצון גדול לנצל את הזמן שעוד יש לנו כאן גם כן, הכי טוב שאפשר.
להיפגש לקפה עם כל מי שמתחשק בלי לדחות ל"מתישהו", להגיע להרצות בכל מקום אליו מזמינים אותי, לעשות הליכות ליד הים בתל אביב, להיפגש עם חברים סתם ככה באמצע שבוע. לקנות כרטיסים לסטנדאפ הזה שכבר מזמן רציתי. לראות סרט ישראלי בעברית בקולנוע. לשתות קפה עם אמא שלי כל יום.
בעוד 6 חודשים נעלה על המטוס לקניה. אבל עד אז – אנחנו פה. אני פה.
גם אם אתם לא עולים עוד 6 חודשים על מטוס לאפריקה. נצלו את הזמן, נצלו את הרגע. תקבעו כבר עם החברה הזאת שכבר מזמן רציתן ולא מסתדר, קפצו בערב אחרי שהילדים ישנים לאיזה דרינק עם החברים במקום שוב להיכנע לעייפות וללכת לישון מוקדם. תנשמו לריאות את האויר של הים, ושתו קפה כל בוקר עם ההורים שלכם. תהיו גם אתם, ממש פה.