כשחזרנו בקיץ האחרון רק לשנה לארץ, לשנת מעבר בין קוריאה לניירובי, תכננתי לטרוף את השנה הזאת. לא חשבתי לרגע, שהיא זו שתטרוף אותי.
כל כך מוזר ולא קשור לנסות להיערך לחג הזה, לנסות להסיר חמץ כשאנחנו כאן כל כך מעט זמן, שום דבר עוד לא הספיק להחמיץ. לנסות לעשות סדר כשאנחנו חיים בבלאגן חסר וודאות שכזה, כבר חודש שאני "ישנה" על מזרונים בסלון עם הילדים, כדי שנהיה במרחק סביר מגרם המדרגות שמשמש לנו כמרחב מוגן. ובתוך כל זה גם לחשוב על תפריט לחג ולהכין את הקינוחים שאבא שלי כל כך אהב, למרות שהשנה, הוא לא יהנה מהם.
אחרי שחגגנו מימונה באוזבקיסטן ובדרום קוריאה, חשבנו שהשנה נזכה לחגוג עם המשפחה והחברים אליהם התגעגענו כל כך אבל את המימונה לא נחגוג השנה, בשנת האבל הזאת. אולי רק את עוגיות המסאפן שהיו האהובות עליו מכולן אני אכין. אלו שהייתי מגניבה לו כמה לפני כולם והוא היה מחייך גם עם העיניים. מתגעגעת לחיוך הזה כל כך.
פסח 2026.
אפילו הריח של הרוחות החמימות של פסח בארץ לא הגיעו. כמה שהן היו חסרות לי כשהייתי רחוקה. האובך של פסח שמלכלך את התריסים שקורצפו רק לילה לפני, גם הוא לא הגיע. הקולות והריחות של השווקים שלפני החג, גם מהם לא הספקתי להנות, לא יודעת אם הם קיימים שם בחוץ. אני סגורה רוב הזמן בבית, עם הילדים. הוא עם האוטו במילואים, וגם ככה אין לי כוונה לצאת איתם לאף מקום כשכל תנועה מחוץ לבית מרגישה כמו רולטה רוסית של טילים.
מרכז חיינו עבר לסלון ולמטבח ולגרם המדרגות הבטוח. שם ישנים, אוכלים, לומדים, מתלוננים, מתמכרים למסכים, מבשלים, ושוב אוכלים ושוב מבשלים ושוב אוכלים ושוב ישנים וחוזר חלילה.
ואני יושבת שם, מסתכלת עליהם, עלינו, וחושבת על הזמן היקר שנוזל לנו בין הידיים.
כל כך רציתי לטייל שוב בשבילי הארץ הזאת שלנו בשנה הזאת, לפקוד פסטיבלים והופעות ישראליות, להריח את החגים ברחובות, לבלות עם חברים ומשפחה במקומות אליהם התגעגענו כל כך. לשתות קפה בדוכן של שלמה בשוק הכרמל, לאכול ארוחת בוקר ישראלית בנווה צדק ולהוריד אותה בהליכה על הטיילת, להשתזף בים לצלילי המטקות, להזכיר להם איך ירושלים נראית כדי שלא ישכחו שוב.
בעוד שלושה וחצי חודשים נעלה על טיסה לניירובי, הזמן קצר ועוד לא הספקנו הכל בשנה הקשוחה הזאת. ויש בה גם טוב, הרבה טוב. ואני לגמרי מצליחה לראות אותו בתוך כל הטירוף הזה. וכשאני לא תמיד יש משהו או מישהו שעוזר לי לראות טוב יותר. כמו באותו יום, שתוך כדי ארוחת הבוקר החמישית של אותו יום עטפה אותי עצבות שכזאת, איתן בן הארבע וחצי הגיף את התריס בסלון/חדר השינה המאולתר, וכשראה את השמש בחוץ מילא אויר בראותיו הקטנות וקרא בקול ממיס "אחח, איזה בוקר נהדר!". מה שהפך את העצבות לדמעות של התרגשות ופליאה. איך הילד הקטן הזה שלא ראה את החברים והגננת כבר חודש, מצליח להתפעל מדבר מובן מאליו כל כך כמו השמש. אחרי שחיבקתי אותו חזק מדי ונישקתי כמה שאפשר לי, ניערתי את שאריות העצבות וקמתי שוב. כל אותו היום ובאלו של אחריו הגנבתי מבטים אל אותו החלון, אל אותה השמש, כשרציתי שתזכיר לי "איזה יום נהדר היום". גם כשבחוץ יורד גשם.
יש לנו עוד כל כך הרבה להספיק. כל כך הרבה. והימים עוברים, ואני כמו אריה בכלוב חצי מוגן. מתקשה לקום ולהתנער מחמץ שעוד לא החמיץ, לעשות סדר בתוך בלאגן מרחב המחיה המצומצם שלנו.
את מעט הסדר שהצלחנו לעשות, אנחנו כבר מתרגמים לאריזות בתוך שקיות ואקום שיכנסו לארגזים שנקבל בקרוב מחברת האריזה לקראת העמסת המכולה. בתקווה שמסלול השיט שלה אל היעד הבא שלנו יפתח לה לתנועה עד שתצטרך להישלח אל הים.
וזה לא פשוט. לא פשוט בכלל לנסות לעשות סדר ממקום מושבנו בתוך רכבת ההרים המוזרה הזאת. רגע אחד אנחנו כאן רגע אחר כבר מדמיינים את החיים שמחכים לנו שם.
מתוך המרחב המוגן משלימים את ההרשמה לבית הספר בניירובי, שמבקש תעודות משנת הלימודים הנוכחית, לכי תסבירי להם שלא ידוע איך היא תסתיים, אם לא כבר הסתיימה.
בין לבין מסיימים את השלמת החיסונים לנסיעה. טיפוס הבטן, היה האחרון ברשימה. אז איך זה שעדיין הבטן שלנו לא רגועה. כל לופ של רכבת ההרים הזאת גורם לה שוב להתהפך. בין תכנון מסיבות פרידה כאן לבין הכנות לקראת ההתחלה החדשה שם. על פניו רכבת שמוכרת לה היטב, אבל זה לא גורם לנסיעה בה להרגיש פחות מטורפת. לזה איך חיסון.
אז בפסח הזה, של 2026, החלטתי לעשות הכי טוב שאני יכולה. לא יותר ולפעמים אולי קצת פחות. לא להשתגע עם ניקיונות. לתת מקום לעצבות ולגעגוע, וגם להגניב מבטים אל השמש (גם כשגשום).