היום עברנו דירה!
אחרי 5 שבועות (בדיוק) במלון, מצאנו דירה קטנה, שתהיה לנו, מקווה בקרוב, לבית. כאן בסיאול, קוריאה.
אחרי שארזנו (שוב..) את כל הציוד שהבאנו איתנו, שאגרנו ושרכשנו בזמן המועט שלנו כאן (מדהים כמה אפשר להספיק ב-5 שבועות) פתחנו הבוקר במבצע מעבר דירה.
שלחנו את הילדים לאוטובוס ההסעות הצהוב מהתחנה שליד המלון, ואחר הצהריים הם כבר ירדו בתחנה שליד הדירה החדשה.
מה שהשאיר לנו מעט מאוד זמן לפרוק מכולה ענקית ועוד מלא מזוודות כך שכשיגיעו יצליחו להרגיש קצת בית..
אנשי המכולה הגיעו על הבוקר והחלו לאט לאט לפרוק את ארגזי חיינו שנארזו באוזבקיסטן, אל תוך הדירה החדשה בקוריאה. ובתוכם, אני מחפשת את הפריטים שיתנו להכל ניחוח של ישראל…
איתני הקטן מסתובב לנו בין הרגליים, לא מבין מה קורה פה.. ובתוך כל הבלאגן אני לוקחת אותו ליום הסתגלות שני בגן החדש.
אתמול הלכנו יחד, להסתגל ולהסתכל… במשך שעה ישבתי איתו בכתת הגן הקוריאני הזה. אף אחד שם לא דובר את השפה שלנו (לא עברית, לא אנגלית ואפילו לא רוסית)… חיוכים קוריאנים גדולים והרבה קידות ותנועות גוף שאנחנו עוד לא מכירים, נזרקות לעברנו.
די מהר איתני כמעט ונפרד מהחשש והספק, ונשבה בקסמי הצעצועים ואווירת המשחק בגן.
ואני, ישבתי שם, בפינת החדר, צופה בו, בילד הזה שלי, בן השנתיים הזה שמעולם עוד לא פגש גן בימיו. מגלגל מכוניות צעצוע על הרצפה, מלטף את בובות התינוק ומכין סלט מירקות הפלסטיק. והיא, הגננת הקוריאנית יושבת לצידו על הרצפה, משחקת את המשחק, מעודדת אותו להמשיך. בקוריאנית.
היום לא הצטרפתי. הוא היה צריך להסתגל לבד היום. הוא בהסתגלות בתוך הגן ואני מחוצה לו. נפרדתי ממנו בכניסה לגן. המבט ההמום שלו כשהבין שאני לא נכנסת… המבט הזה נשאר איתי.
הוא הושיט את היד הקטנה והמתוקה הזאת וקרא לי "מאאא".. ואני.. הלב שלי.. בדיוק כשהתכוונתי להיכנס כדי לתת לו חיבוק גדול, היא עמדה בינינו, הגננת, ובחיוך שגרם לעיניה המלוכסנות להעצם, סימנה לי בגופה "כדאי שפשוט תלכי". היא תתקשר אם הוא יבכה, היא הסבירה בשפת הסימנים המוזרה שיש בינינו… אבל איך תגיד?.. באיזו שפה?…
ואני, פשוט הלכתי. כלומר, עשיתי שני צעדים ונעמדתי מעבר לקיר להקשיב לבכי שלו, כשהוא מבין שנטשתי… הטלפונים מהדירה ופריקת המכולה הכריחו אותי להתאפס מהר ולחזור למלאכת המעבר… אין ברירה.
בחסות מעבר הדירה, השעתיים הרגישו כמו 5 דקות, ובסופן אספתי ילד בוכה מגעגועים, ועם זאת מסרב לעזוב את הגן.
אחרי פרידה ארוכה מדי מהגן המשכנו לדירה החדשה, מלאת הארגזים ובלאגן אדיר שנדמה שלעולם לא יסתיים.
תוך כדי ניסיונות נואשים למצוא מקום לכל הציוד בתוך הדירה הקטנה, במקביל לתחנונים של איתני לברוח מההמולה הגדולה אל תוך זרועותיי, עשיתי כל מה שיכלתי כדי לארגן כמה שניתן את חדרי הילדים כך שכשיחזרו מבית הספר ימצאו פיסת בית.
נרשמה הצלחה חלקית, שלוש מתוך ארבע. שלושה ילדים שמצאו את מקומם, קפצו בהתרגשות ובקריאות אושר למראה המיטות המוצעות והצעצועים שחזרו ממסעם הארוך מאוזבקיסטן לכאן.
ומתבגרת אחת, שכל התקופה המטורפת שעברה עליה (ועלינו), התנקזה לתוך נקודה אחת קשה- המפגש עם החדר, הקטן והחדש שלה. בקושי חצי מרוהט ועדיין רחוק מלהרגיש קצת בית..
ודווקא היא זו שמצאה את מקומה כאן בקוריאה עוד לפני שנחתנו. היא זו שכבר מכירה את כל להקות ה-KPOP, זו שגילתה חיבה גדולה למטבח האסייתי, זו שכבר ביום הראשון של בית ספר חזרה מקפצת וצוהלת שזה "היום הכי טוב בחיים שלה, ובית הספר הכי טוב בעולם", וזה עוד לפני שסיפרה שכבר יש לה 11 (!) חברות חדשות…
היא זו שכבר 3 ימים מתכוננת לאודישנים למיוזיקל החדש שעולה בבית הספר- "בת הים הקטנה".
בהתחלה קיוותה להיות פלאונדר, אבל כבר שלושה ימים שהיא מתאמנת על התפקיד של סבסטיאן.
כך יצא שכולנו, כבר שלושה ימים, מתאמנים איתה על שירו המפורסם "under the sea".
בוקר
צהריים
ערב
אנחנו כולנו, under the sea …
והיום, יום האודישן, רק חיכיתי שתחזור כבר כדי לשמוע איך היה.. אבל כל מה שהצליחה להוציא זה את התסכול הגדול והאכזבה מהמקום שאמור להיות לנו כאן בית…
היום עברנו דירה.
אבל הדרך עוד ארוכה עד שנרגיש בבית.
עוד סוף שבוע ארוך לפנינו של פריקת ארגזים וסידור כל החפצים במקומם (בתקווה שיהיה מספיק לכולם).. אבל מתישהו, בקרוב, אני בטוחה שהיא עוד תגיע. ההרגשה הזאת. הרגע הזה, בו נשב יחד על הספה בסלון (שעדיין אין לנו), נתחבק, נראה יחד איזה סרט עם פופקורן, ונרגיש בבית…
עד אז, אנחנו עדיין קצת under the sea
עדיין דגיגונים קטנים בתוך האוקיינוס הקוריאני העצום הזה
עדיין לומדים לשחות כאן..
היום עברנו דירה
בקרוב נהיה בבית…