תחנות החיים
של דפנה
1987
נולדתי בקיראון, בשכונת שיכון רופאים בבית החולים תל השומר. הגחתי לעולם יחד עם אח תאום, מה שבהמשך יתגלה כמנוע אדיר למלחמות צדק למען שיויון מגדרי ועיצוב הזהות הפמיניסטית שלי. שנה לאחר מכן אני עוברת עם משפחתי לישוב אורנית בשומרון. ישוב שהופך להיות הבית שלי עד היום- המקום בו גדלתי ובו הקמתי את משפחתי.
2004
בתור צופיפניקית מושבעת אני יוצאת למחנה קיץ של הצופים, שם פוגשת בחייל צעיר ששובה את ליבי. מאז לא ניפרד לרגע, והיום, אחרי 20 שנות זוגיות, 13 שנות נישואים ו-4 ילדים, עדיין מתווכחים מי התחיל עם מי.
2009
חוזרת מהטיול הגדול אחרי צבא ומתחילה מיד בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה. במהלכם מגלה הרבה תובנות על עצמי, ומוציאה לפועל החלטות משנות חיים מלוות בכאבי גדילה- הפעם הראשונה שאני מגלה את יכולות המצפן שלי וההתמקמות מחדש בתוך מציאות חיי.
2012
אני מקבלת את התואר הראשון שלי- "אמא של נגה". אני הופכת לאמא לראשונה ומגלה שיחד עם כל מה שעשיתי עד עכשיו, האימהות היא תפקיד חיים נוסף שנועדתי אליו. ההורות שלנו מתגלה ככוח ומודל לאחרים ולנו ומאפשרת לי אשרור שאני בדרך בה אני רוצה ללכת.
2015
אני חוזרת לספסל הלימודים האקדמי ונכנסת לתכנית הסבה והתמחות בעבודה סוציאלית. 3 שנים מפרכות ועל סף הבלתי אפשריות שבסופן נולדו תואר ראשון נוסף- בעבודה סוציאלית, תואר שני בעבודה סוציאלית, אח לנגה- ג'ינג'י בשם נעם דוד, ובית משלנו. בתום השנים האלו גיליתי על עצמי שאני בלתי מנוצחת, שהכל אפשרי, אבל גם שצריך לשמור אויר לנקודת הסיום כדי להצליח להנות ממנה.
2017
אני מתחילה ללמוד קדם דוקטורט ובוחרת לחקור תחום שמעורר בי סקרנות גדולה כבר זמן רב - חרדת מוות של אנשי מקצועות הטיפול והסיוע. במקביל, אני נפרדת מעבודתי במשרד ראש הממשלה, שהיה לי בית מקצועי במשך 6 שנים, ומשתלבת כעובדת סוציאלית בבית החולים שיבא. אחרי תקופה במרכז הסרטן למבוגרים ביחידת השד, אני עוברת למערך המטואונקולוגיה ילדים ושם מגלה את כוח העל שלי.
2018
אני הופכת לאמא ל-3. וגם לתזה אחת. המחקר שהסתיים יחד עם הניסיון שהצטבר במערך המטואונקולוגיה ילדים בשיבא הנביטו נבט ראשון של יזמות חברתית שהחל להתפתח וגם סללו את הדרך הישירה ללימודי הדוקטורט.
2019
אני מקשיבה לקולות ולמצפן הפנימי שלא אכזב עד עתה, ונרשמת ללימודי דוקטורט. פחות משנה לאחר מכן פורצת מגפת הקורונה שמטלטלת את העולם כולו וגם את מחוגי המצפן שלי.
2020
בשיא המגיפה, אני אורזת מכולה, 3 ילדים ואת הדוקטורט ואנחנו יוצאים לשליחות דיפלומטית מטעם עבודתו של החצי השני שלי, ונוחתים באוזבקיסטן (!). עם הרבה הגבלות, ריחוק חברתי וסטריאוטיפים מפחידים על החיים במקום החדש. שנה לאחר מכן יצטרף אלינו להרפתקה גם איתן, השובב הרביעי בחבורה.
2022
אני מקימה את ההוספיס הראשון באוזבקיסטן ובמרכז אסיה בכלל - הוספיס לילדים חולי סרטן, מתמקמת כיועצת אסטרטגית ופיתוח ארגוני למיזם הקמת ההוספיס מטעם שגרירות ישראל באוזבקיסטן, מיזם ראשון מיני רבים. אני מגלה שבתוך כוחות העל שלי נמנית גם היכולת להזיז הרים אוזבקיים. במקביל, לימודי הדוקטורט עוברים תהפוכות והמחקר הופך למחקר בינלאומי השוואתי בין ישראל לאוזבקיסטן.
2023
השמועה על מזיזת ההרים מהשגרירות הישראלית מתפשטת באוזבקיסטן ואני ממשיכה אל עבר מיזמים חברתיים מהפכניים לא פחות ומקימה באותה השנה את המרכז הראשון לשלום המשפחה באוזבקיסטן, וגם מערך התנדבותי חלוצי לליצנות רפואית. בסוף השנה הזו אנחנו נפרדים מאוזבקיסטן בתום 3 שנים משנות חיים, וממשיכים אל יעד הרילוקיישן הבא.
2024
אני מבינה שהדרך הכי טובה בעבורי להמשיך ולעשות טוב בעולם היא להקים את העסק שלי ולהשתמש ביכולות המצפן שלי ובניסיון הרב שצברתי, לסייע לאחרים למצוא את הדרך אל העצמי שלהם בתוך עולם משתנה שהאדמה בו רועדת תמידית.