פעם, לפני שארזנו את כל החיים שלנו לתוך מכולה ופרקנו אותם באוזבקיסטן, היה לי פשוט יותר להגיד מי אני.

אחרי 5 שבועות (בדיוק) במלון, מצאנו דירה קטנה, שתהיה לנו, מקווה בקרוב, לבית. כאן בסיאול, קוריאה.

ההתחלות החדשות האלו… אובדן העצמאות כואב לי בעצמות, התלות באחרים, תחושת חוסר האונים בלא לדעת איפה אני.

התקופה המשונה לא עוזרת בכלל וכל השינויים והניסיונות לייצר שגרה רק גורמים לה להתרחק עוד יותר.

אנחנו שם ברילוקיישן, ובבית מלחמה

עברו שלושה חודשים וישראל התעוררה לסיוט שהוא המציאות החדשה. סיוט שלא נגמר.

הקור והאפרוריות של החורף משתלבים מצוין עם תחושת הדיכאון הכללית על המלחמה ועם הגעגוע והמחשבות על המשפחה והחברים שבארץ.

קיץ 2024 היה שוב הזמן הזה בשנה, בו אנחנו עולים על מטוס ומגיעים ל"חופשת מולדת". עוד שנה אחת, מאז שיצאנו להרפתקה הזאת שלנו.

איזו שנה זו הייתה… שנה של מעבר מהכפר האוזבקי בטשקנט לעיר הגדולה בסיאול, מעבר קיצוני כל כך.