פעם, לפני שארזנו את כל החיים שלנו לתוך מכולה ופרקנו אותם באוזבקיסטן, היה לי פשוט יותר להגיד מי אני.

אחרי 5 שבועות (בדיוק) במלון, מצאנו דירה קטנה, שתהיה לנו, מקווה בקרוב, לבית. כאן בסיאול, קוריאה.

ההתחלות החדשות האלו… אובדן העצמאות כואב לי בעצמות, התלות באחרים, תחושת חוסר האונים בלא לדעת איפה אני.

התקופה המשונה לא עוזרת בכלל וכל השינויים והניסיונות לייצר שגרה רק גורמים לה להתרחק עוד יותר.

אנחנו שם ברילוקיישן, ובבית מלחמה

עברו שלושה חודשים וישראל התעוררה לסיוט שהוא המציאות החדשה. סיוט שלא נגמר.

הקור והאפרוריות של החורף משתלבים מצוין עם תחושת הדיכאון הכללית על המלחמה ועם הגעגוע והמחשבות על המשפחה והחברים שבארץ.

קיץ 2024 היה שוב הזמן הזה בשנה, בו אנחנו עולים על מטוס ומגיעים ל"חופשת מולדת". עוד שנה אחת, מאז שיצאנו להרפתקה הזאת שלנו.

איזו שנה זו הייתה… שנה של מעבר מהכפר האוזבקי בטשקנט לעיר הגדולה בסיאול, מעבר קיצוני כל כך.

הנשיא הקוריאני יון לימד אותי לשמור את הנגמ"שים בבסיס, ולא למהר להקשיח גבולות. במקום לפחד ולהגיב בכוח, לפעמים צריך לכנס את הפרלמנט המשפחתי ולדבר. להשתנות ולגדול יחד איתם.    

בעוד חצי שנה נעלה על מטוס ונחזור הביתה. זו תהיה טיסה שתסגור את חמש השנים האחרונות. 5 שנים של הרפתקאות ומסעות חוצי מדינות וגבולות, גבולות גיאוגרפיים, משפחתיים ואישיים. עוד מוקדם

למדתי המון בשנים האלו של המסע שלנו בחו"ל, עוד מוקדם לסכם אבל תלמידות מצטיינות וחנוניות שכמוני אוספות שיעורים ותובנות עוד באמצע הדרך. לא מחכה לסוף. ובדיוק הם, השיעורים והתובנות האלו,

באמצע חודש דצמבר דחסנו אל תוך כמה מזוודות בגדי ים עם ריח של הפעם האחרונה שהם ראו אור שמש, וטסנו אל האי סניה בדרום סין. בחיים לא שמענו על המקופ

חודש מרץ הגיע, ואיתו השבוע הזה סביב היום הזה, יום האישה הבינלאומי. בו שוב יספרו לי שאני יכולה הכל. שהכל אפשרי. שגם אני יכולה. מה אתם אומרים?! אולי תספרו את

כמו כל יום, גם באותו אחר הצהריים הגעתי לאסוף את איתני, בן השלוש וחצי, מהמעון הקוריאני שלו. כשסיים לנעול את נעלי הספיידרמן שלו אמר משהו בקוריאנית לגננת, משהו שגרם לה