הגיע הרגע הזה, שוב.
הרגע הזה בו אנחנו אורזים את כל תכולת חיינו אל תוך ארגזים מרופדים היטב, שידחסו בזה אחר זה לתוך מכולה 40 פיט.
המכולה הזאת תתחיל בקרוב את הדרך הארוכה שלה הביתה. אנחנו נצא אל הדרך רק בעוד חודש, ועדיין נגיע לפניה.
זאת כבר פעם רביעית בחמש השנים האחרונות שאנחנו עוברים את אירוע ה"בוא נדחוס את החיים לתוך ארגזים" הזה, אז למה הפעם זה כל כך קשה?!
אני מסתובבת בדירה כמו אריה בכלוב, כלביא.. מתנשמת בכבדות, מרגישה חסרת שליטה, אבודה, מסתובבת בין הארגזים, בין הצלילים המעצבנים של המסקינטייפ הנמתח ונקרע ונמתח ונקרע, שוב ושוב. גם אני נמתחת ונקרעת. הכל מעצבן אותי. לא רק המסקינטייפ. הכל. אפילו האנשים הזרים מחברת האריזה שמסתובבים פה, רק עושים את עבודתם ולוקחים ממני שליטה על כל הציוד הזה שלנו. ואני, משתגעת. לא הרגשתי ככה באף אחת מהפעמים הקודמות. זה תמיד היה רגע מרגש, סימן של סוף תקופה יחד עם התחלה חדשה.
הפעם זה אחרת. הפעם חוזרים הביתה. הפעם קשה להתרגש מסיומות והתחלות כשהבית בוער.
הם אורזים ואני תקועה בטלפון, מקשיבה לחדשות. מנסה ללמוד מרחוק את המציאות אליה נגיע בקרוב. מנסה ללא הצלחה לייצר וודאות בתוך עננת החוסר וודאות שעוטפת את כל הימים המופרעים האלו. עוד דיווח על טיל שפגע, על אזעקה שם בבית, על מתקפה נוספת..
עוד ארגז נאטם. כל צלחת וכל כוס מקבלים עיטוף מגן, שחלילה לא יחבלו בדרך חזרה הביתה. במקביל, התחלתי לקיים שיחות עם הילדים יותר ויותר על המצב בארץ. על המקום אליו אנחנו חוזרים. מסירה מהם עוד ועוד שכבות עיטוף מגן, בניגוד לציוד הנארז. אתמול לפני שנרדמה, גפן בת ה-7 אמרה לי: "אמא, אני רוצה שתספרי לי עוד ועוד על המלחמה בארץ, כי אני רוצה לדעת. אבל אני גם לא. זה מפחיד אותי מאוד". הבטחתי לה שהיא יכולה לשאול הכל, ואני אענה ואספר לה כל פעם קצת, כמה שתרצה לדעת. לאט לאט. כל יום נוריד עוד שכבת פצפצים, נלמד אותם את הלקסיקון של המלחמה, על מרחבים מוגנים והתראות, התרעות, הרתעות וההבדל ביניהם.
כל ארגז שמתמלא, נאטם ומסומן במספר. הארגזים מתחילים להיערם אחד על השני. מצמצמים את מרחבי התנועה בדירה. כל פריט עם ברגים מתפרק לגורמים. הפריט נארז בארגז אחד והברגים נארזים בארגז אחר. ארגז מספר 1. הם הסבירו לנו שחברת האריזה יודעת שבזמן הפריקה וההרכבה של הציוד ביעד החדש, כל הברגים והחלקים הדרושים להרכבה מחודשת יהיו תמיד בארגז מספר 1.
הלוואי ולכולנו היה ארגז מספר אחד שכזה. ארגז אחד שמרוכזים בו כל הברגים, כל מה שנדרש לנו כדי להתחבר שוב אחרי שהתפרקנו לגורמים.. כמה פשוט זה יכול להיות. לדעת תמיד שיש ארגז מספר 1, בו נמצא כל מה שדרוש לנו כדי להיבנות מחדש…
הם ממשיכים לארוז את הדברים שלנו. אני משתגעת. לא מבינה מה אני אמורה לעשות עכשיו. הפרוטוקולים הקוריאניים הנוקשים לא אפשרו לנו כמעט בכלל לקחת חלק באריזה ולהתחיל לפני היום. אחרי ימים של מיוני חפצים במה שנדמה כמו תכנית ריאליטי בפריים טיים, החלטנו מה מהדברים שלנו ממשיך איתנו לשלב הבא וממה אנחנו נפרדים כבר עכשיו. ריח הקרטונים ממלא את הדירה הקוריאנית הקטנה שלנו, מחזיר אותה להיות סתם עוד קירות, מסיר ממנה כל זכר למאמץ האדיר שהשקענו בה כדי שתהפוך להיות לנו בית בשנתיים האלו שחיינו כאן. עוד מעט ונחזור אל הבית האמיתי. איפה שהלב שלנו נמצא כבר עכשיו. הוא לא צריך מכולה, לא צריך פצפצים או קרטונים מיוחדים. הוא מעולם לא עזב. הלב שלנו שם בבית, עם האהובים שלנו, עם האדמה הבוערת, עם המציאות המטורללת. בקרוב נגיע גם אנחנו, המשפחה שבנינו, עם כל הדרך שעברנו, עם כל הכוחות שצברנו. זה הארגז מספר 1 שלנו. הביחד שלנו. הלב שלנו. בקרוב נשוב הביתה, וכל החלקים יתחברו שוב.