עבר כבר שבוע מאז שנחתנו בקוריאה.
ועדיין לא ממש נחתנו.
שבוע שלם מהיום המתוח, הארוך והקשה של פרידה, שוב, מהמשפחות והחברים בארץ.
אחרי אריזות בלתי אפשריות ונסיון לדחוס טעמים וריחות מהבית לתוך התיקים, אחרי מסע מפרך מדי בנתב"ג עם ארבעה ילדים, מתוכם איתן קטן שמתוקף הסביבה המשתנה נדבק אלי חזק חזק ועוד גפן אחת שזכתה לגבס ברגל 4 שעות לפני הטיסה, ואחרי עיכוב של כמעט שעתיים, עלינו על המטוס שלקח אותנו 10.5 שעות לסיאול, קוריאה.
שבוע עבר מאז.
כבר שבוע, או רק שבוע? עוד לא החלטתי … הכל עדיין כל כך שונה ומוזר.
הגענו ישר אל תוך מלון הדירות בו אנחנו נמצאים עד שנמצא לנו דירה כאן, שבתקווה תהפוך במהרה להיות לנו ל"בית".
ברגע אחד הכל השתנה. שוב.
הרחובות אחרים, הקולות, הריחות. צלילי השפה המוזרה, האותיות המשונות שמקושקשות על כל תמרור ושלט, נראות כמו ציורים של גפן ואיתן…
הקצב של הרחוב, הגובה של הבניינים, הכל גדול, והומה ואחר…
ואני, רק לפני שבוע עוד ביקרתי אצל ההורים בישוב קטן בשומרון…
אנחנו פה כבר שבוע.. שבוע של התחלה חדשה. שוב.
אוף, ההתחלות החדשות האלו… אובדן העצמאות כואב לי בעצמות, התלות באחרים, תחושת חוסר האונים בלא לדעת איפה אני, איפה נמצא כל מה שאני צריכה. תוהה כמה זמן עד ששוב אמצא את המקום שמכין את האמריקנו כמו שאני אוהבת, ואת המכולת השכונתית שאמצא בה את כל מה שאני צריכה, ואת החוגים לילדים ואת הפארק שיוכלו לנסוע בו באופניים..
מתוך הקירות הבטוחים של דירת המלון, אני שוב מוצאת את עצמי מתבוננת החוצה מהחלונות, מנסה ללמוד את הרחוב. הפעם בקוריאה ולא באוזבקיסטן. עולים בי זכרונות מימי הסגר אז, מההתחלה החדשה בדירה האוזבקית בימי קורונה..
החצי השני שלי התחיל כמעט מיד לעבוד, ואני, שוב, נותרתי עם ארבעת השובבים, בשיאו של חופש גדול, בהתאוששות מביקור הפינוקים הגדול בארץ ובהתחלה הקשה של רילוקיישן חדש.
הרעיון לצאת איתם לבד מהמלון נפסל מהר מאוד. בכל זאת אנחנו לא נכנסים למונית אחת, יש לנו 2 עגלות עבור 2 ילדים שתלויים בי לחלוטין ועוד שניים שמנסים להבין לאן הגענו ומה אנחנו עושים כאן.
אז במשך היום אנחנו בעיקר בדירת המלון, בקייטנת אמא, שמגניבה מבטים מהחלון לרחוב.
זה קצת כמו לחיות בבועה. אם לא מסתכלים מהחלון אפשר לשכוח לרגעים ארוכים שאנחנו בכלל בקוריאה. אנחנו במצב כזה שאנחנו לא זוכרים איזה יום היום ומה עשינו אתמול.. כזאת בועה..
הספקתי לראות בינתיים ממש מעט מסיאול..
כמו בערב הזה כשקניתי לי קפה לדרך בבית הקפה שצמוד למלון וצעדתי לי ברחובות עד לסופר מרקט הגדול.
עיניים פקוחות, שלא לומר פעורות לרווחה, מנסות לגמוע פיסות פיסות מהרחוב.
ההומלסים שמתחת לגשר, שלטי החוצות המהבהבים עם תמונות של פוליטיקאים, מתחלפים לכוכבי KPOP קוריאנים…איורי האנימה על שלטי הפרסום בתחנת הרכבת התחתית…הכל כל כך אחר.. ריחות של אוכל אחר, מקומי, שמתערבב עם ריחות הטיגון והמאכלים מרשתות הענק האמריקאיות שפזורות כאן..
או כמו בערב של אתמול בו הצלחנו לצאת כולנו יחד למדרחוב גדול וסואן. התהלכנו פעורי פה למראות דוכני הרחוב הצבעוניים.
רק שבוע שאנחנו פה..
או כבר שבוע שאנחנו פה.
ארוחת שישי אחת כבר היתה לנו כאן אבל מאוד מאולתרת, בכל זאת, רק יום אחרי הנחיתה כאן.
מחר, ארוחת שישי שניה.
הילדים כבר שאלו מי יבוא להתארח בשולחן השבת.. הייתי צריכה להסביר ולהזכיר שאנחנו נמצאים במלון, חסרים בכלים ומקום, וגם בחברים שיבואו.. בינתיים, עד שנרכוש את כל מה שחסר בארונות המטבח ובלב, שוב, נצטרך להנות ולהסתפק במה שיש לנו, כאן, בביחד שלנו, רק אנחנו.
אז עבר כבר שבוע, או רק שבוע.
ואנחנו כאן.
אני משתדלת להודות על מה שיש ולהזכיר לעצמי שההתחלות החדשות האלה הן רק זמניות, ובסוף הכל עובר. מנסה לשכנע את עצמי שיש בהן אפילו קצת קסם, שלא חוזר.
כי כשתחזור העצמאות, מי יודע לאן הרוח תיקח אותי.. מי יודע מה קוריאה תביא איתה..
מי יודע..
מעבר הרילוקיישן מלווה בהמון "מי יודע?", פתאום להיות הורה שיותר 'לא יודע', מ'יודע. זה מעבר מאוד קשוח. מדמות 'יודעת כל' בעיני הילדים שלנו אנחנו הופכים להיות בעמדה לומדת ובוחנת, עמדה שהרבה יותר קרובה לנקודת המבט שלהם על העולם מזו שאנחנו מכירים כמבוגרים.
רובנו כבר שכחנו איך להיות בעמדה הזאת, שכחנו להסתובב בעולם הזה בעמדה "לא יודעת". עבור חלקנו העמדה הזאת עלולה להיות מאיימת ומעוררת חרדה.
אל תתנגדו לה, אפשרו לעצמכם לקחת חלק פעיל בתהליך הלמידה יחד עם הילדים, תצהירו בקול שגם אתם לומדים את המקום החדש והזמינו אותם ללמוד איתכם יחד את כל הדברים החדשים ביעד החדש. תתפלאו לראות איך ההזדמנות לראות את ההורים בעמדה של "לא יודעים", מאפשרת קרבה ואינטימיות חדשה עם הילדים, ומסע הגילוי המשותף של היעד החדש טומן בחובו אינסוף הזדמנויות לצבירת חוויות משותפות חדשות.