כשאמרנו לילדים שאנחנו עושים רילוקיישן לאוזבקיסטן, הם לא כל כך הבינו. גם אנחנו לא. איך אפשר להבין באמת? איך אפשר להבין שעושים "פוס-משחק" לחיים שלנו כאן, אורזים את כל הבלאגן למכולה וכמה מזוודות ועוברים לגור במדינה זרה עם קונוטציה די מאיימת.. איך אפשר להבין באמת עד הסוף שאנחנו יוצאים להרפתקה משפחתית. ואז גם הרפתקה כפולה- הרפתקה בימי קורונה. בתקופה בה בידוד חברתי, ריחוק משפחתי והתמקצעות באפליקציית זום (שאז עוד הייתה משהו שצריך ללמוד לתפעל), הופכים להיות המיינסטרים. אבל זה קרה.
ביוני 2020 ארזנו את החיים שלנו לתוך מכולה של 40 רגל.
הכנסנו לתוך עשרות ארגזי קרטון את החומר של חיינו. במשך ימים ולילות מיינו, זרקנו, הפרדנו, את כל אותם החפצים שמילאו את ארונות הבית שלנו. כמו בטקס הדחה שהיה מפאר את מיטב הריאלטי בחרנו בקפידה את החפצים שימשיכו איתנו הלאה במסע ונפרדנו מאלה שעבורם המסע הסתיים כאן.
החבר'ה של חברת האריזה הגיעו מיד על הבוקר. ובתוך כמה שעות מפרכות, הם עטפו את חיינו בפצפצים ודחפו אותם לתוך ארגזים חומים.. זהו. ככה. בכזאת קלות.
ורק אנחנו עמדנו שם המומים. ומתרגשים. ומבולבלים. ושמחים ועצובים. מתחילים להבין שהחומר והרוח אולי נוסעים לשם, אבל הלב, הלב ישאר כאן. לפחות חלקים ממנו..
חלקים ממנו ישארו כאן בבית הזה, בשכנים מסביבו, בחברים, במשפחות היקרות שלנו.. ברחובות המוכרים ובסופר השכונתי..
התהליך הזה, של אריזת פיסות חיים אל תוך ארגזי קרטון חומים, יש בו יכולת להפוך כל פריט לפיסת זיכרון סנטימנטאלית. ואני, כמו מתנדנדת בין רצון עז לניקוי ופרידה מהחפץ, לבין רצון לשמור על הזיכרון שהוא מביא איתו קרוב כל כך עד שארצה לסחוב אותו איתי עד לקצה השני של העולם… לרגעים היה נדמה שהפרידה מהחפצים בחיינו היא לא מאוד שונה מהפרידה מכל אותם אנשים שאספנו בדרך. או הפוך- הפרידה מאנשים הייתה לפעמים אמביוולנטית כמו הפרידה מחפצים מסוימים… רילוקיישן, מכל סיבה שהיא, כולל תהליך הכנה בו אנחנו לא רק אורזים את החומר של חיינו לארגזים, אלא גם בוחרים איזה ארגזים, ואנשים, אנחנו משאירים מאחור ולא לוקחים איתנו. לרוב זה לא תהליך פשוט בכלל..
יצאנו אל המסע הזה כשגבולותיו ברורים לנו כך שידענו שבעוד 5 שנים נחזור הביתה, והחפצים שלנו יעשו את המסע בכיוון ההפוך, וכל החלקים האלו עוד יזכו לאיחוד מרגש. ועדיין, כבר אז ידענו, שיש חפצים, ואנשים, שלעולם לא נראה שוב….
בסוף הצלחנו, דחסנו את החיים שלנו למכולה.
מכולה צהובה עם מספר סידורי ופלומבה. פלומבה שאומרת שרק לנו יש גישה לתכולת החיים שלנו. כאילו שאנחנו לא יודעים את זה.. אחרת לא היינו יוצאים להרפתקה המטורפת הזאת..
יצאנו לדרך וידענו, שככל הנראה המספר הסידורי על הפלומבה הזאת יהיה כנראה הדבר הכי קרוב לוודאות וסדר בתקופה הקרובה. שלחנו את המכולה לדרכה וקיווינו שהריחות והטעמים מהבית שלנו בארץ יצליחו להגיע בשלום אל הבית שעוד ניצור שם. באוזבקיסטן. במקום החדש הזה, בו לא היינו מעולם…
וככה, בתוך תקופה נוטפת חוסר וודאות, יצאנו אל המסע הזה, ונאחזנו בכל פיסת וודאות שיכלנו. וודאות בביחד שלנו, באהבה שלנו, במה שארזנו לדרך, בדירת הבידוד שחיכתה לנו בצד השני כשנגיע. כי אני יודעת, שכשמרגישים שכלום לא בטוח, כשהכל מעורפל ואין פיסת וודאות לאחוז בה, בדיוק אז ניזון הפחד שבפנים, והופך לחרדה שכזאת, שנוגסת בכל פיסת וודאות לפני שמצליחים לשים עליה את היד.
ככה נלחמים בחרדה משתקת- עם פיסות וודאות קטנות וגדולות, במי שאנחנו ובמה שלקחנו איתנו לדרך. איך לוקחים וודאות? מדברים אותה בקול. אחד עם השניה. חוזרים שוב ושוב על הדברים שידועים לנו. נגה שלנו, סיימה כתה ב' ממש לפני המעבר הגדול. למסיבת הפרידה מהכתה הכנו יחד מצגת שמספרת על המקום החדש שעתיד להיות לה בית.
מעולם לא היינו שם, אבל המידע שאספנו תודות לגוגל אפשר לנגה לומר בוודאות ובביטחון איך קוראים למדינה ולעיר החדשה, מה מזג האויר שמצפה לנו ומה המאכלים שנפגוש ברחוב.
וודאות. גם בכתה ב'. גם מבלי להיות שם.
נגה עמדה מול כתתה ודיברה בקול וודאות.
כך גם אחיה הקטנים.
ואנחנו?, אנחנו היינו מוצפים ברגשות מעורבים, אבל גם אנחנו, הצלחנו לארוז לנו לדרך, בין הארגזים שארזו החבר'ה מחברת האריזה, גם קצת וודאות.
***
אורזים מכולה בפעם השניה :
זהו.
שוב זה קרה.
ארזנו את הבית שלנו שוב אל תוך ארגזים (149 ארגזים אם להיות מדוייקים), שנדחסו אל תוך מכולה ענקית שהתחילה את הדרך הארוכה שלה אל סיאול, קוריאה.
בעוד 24 ימים בלבד נעזוב את אוזבקיסטן, אחרי שהייתה לנו בית בשלוש השנים האחרונות, ובטח גם באיזשהו אופן תישאר כזו עבורנו לנצח..
אחרי ביקור קצרצר בארץ נתחיל גם אנחנו את הדרך שלנו לקוריאה.
חשבתי שכשאצטרך לארוז את החיים אל תוך ארגזים שוב ושוב, אלמד פחות להיקשר אל הקירות בתוכם מתנהלים החיים, מה שאמור להקל על הפרידה, אבל הקשרים של החיים עצמם כאן כבר הפכו לכל כך חזקים, שהם רק הופכים את הפרידה לכואבת יותר.
יש משהו בלדחוס פיסות חיים לתוך ארגזי קרטון… משהו שמחייב אותי למיין את אותן פיסות ולהחליט מה נשאר כאן ומה ממשיך איתנו הלאה..
ציורים ויצירות של הילדים, מזכרות שקיבלנו ואספנו לאורך הזמן, ציוד שרכשנו בדרך.. פתאום אני מתבוננת על כל הדברים האלו ומנסה להבין אם זה ישרת אותי בקוריאה או יהיה מעמסה? ואם זה יעשה טוב לזכרונות ולחוויות מכאן או שלא יתרום להם דבר… או כמו שגפן בת ה-5 אמרה כשמיינו את היצירות שלה מהגן "זה חשוב לי, אז זה נשאר איתנו"..
149 ארגזים של "חשוב לנו".
את חלקם הבאנו כבר חשובים מהארץ ואת חלקם אספנו מהחשוב שכאן…
מענין כמה ארגזים של חשוב נביא איתנו מקוריאה..
בינתיים מנסים להתמודד עם קרוסלת הרגשות בתקופה של פרידה מבית אוזבקי, ביקור אקסטרים בישראל, ומעבר להתחלה חדשה בבית קוריאני..
הספירה לאחור ממשיכה.
Goodbye Uzbekistan
Korea here we come
