קיץ 2024 היה שוב הזמן הזה בשנה, בו אנחנו עולים על מטוס ומגיעים ל"חופשת מולדת"– ביקור בארץ, שמסמל את הפרק זמן שעבר מאז הביקור האחרון שלנו. מסמן לנו שעברה עוד שנה אחת, מאז שיצאנו להרפתקה הזאת שלנו.
בקיץ הראשון שלנו הגענו אחרי שנת קורונה קשוחה במיוחד שבודדה אותנו מביקורים והגבירה געגועים למולדת והביתה. אל הקיץ הזה הגענו חמישה וחזרנו שישה, אחרי שאיתן הקטן נולד והצטרף למסע כשהוא בן שבועיים בלבד.
בשנה לאחר מכן המולדת הגיעה לבקר אותנו, אז החלטנו לדחות את הביקור שלנו לחורף של אותה שנה. עם אותם געגועים.
בשנה השלישית זה היה ביקור חפוז מדי, במעבר בין אוזבקיסטן לקוריאה. בין פרידות מרגשות, אריזת מכולה, והמון סימני שאלה לגבי העתיד ביעד החדש, עברנו במולדת הזאת כדי לקבל חיבוק של בית.
הקיץ האחרון של 2024, היה קיץ שמסמל את השנה הרביעית להרפתקה שלנו. קיץ שמזכיר לנו שנשארה רק עוד שנה עד שנשוב (מי יודע לכמה זמן) אל הארץ הזאת שלנו. שנגענו בקיר, מתחילים לספור אחורה.
הוא, החצי השני שלי, נשאר עוד קצת לעבוד, והגיע כמה ימי געגוע אחרינו. ואני, ואני ארזתי את ארבעת הילדים, וכמעט את כל מה שיכלתי לדחוס לתוך תיקים ומזוודות. כמעט. מלבד ההתרגשות שעדיין התפזרה לכל עבר.. שלנו ושל כל אותם אלה שנמצאים שם במולדת הפצועה שלנו, מחכים כמעט כמונו לחיבוק של געגוע.
מאז המלחמה הטיסות הישירות עדיין לא חזרו אז המסע שלנו התארך. מאוד.
יצאנו בצהרי אותו יום מהבית, והגענו רק בבוקר למחרת הביתה.
קצת לפני שיצאנו מהבית אל שדה התעופה הקוריאני, ברגעים שהיה נדמה שההתרגשות בשיאה (שיא שנשבר בכל דקה שעברה), ביקשתי מהספוטיפיי לנגן לנו קצת מוזיקה, שתרגיע את הלב. כשנגה ביקשה לנגן את "התקווה", לא הלהלקה– ההמנון, הבנתי את חומרת מדד הגעגוע. וגם הבנתי שזה געגוע אחר הפעם. הקיץ הזה שונה מקודמיו.
געגוע שמתערבב עם דאגה וקצת פחד וקולות מלחמה, געגוע לא רק למשפחה וחברים, גם למולדת, ממש לארץ הזאת שלנו, שגדלנו בה וגידלנו בה, ועוד נשוב לגדול בה וגם היא, תשוב לגדול, כפי שהיא ממשיכה לגדול בנו.
געגוע לעברית, ול"ישראלית", ולספונטניות ולקלילות, ולבתיה מהדואר שתקום לחבק למרות התור הארוך, ולפיצה של אלרום במרכז המסחרי, ולחוף הים הזה שאין כמותו, ולריח של הקוסקוס של אמא ביום שישי, ולחיבוק של אבא, ולחברות שלי (!) שיבינו הכל כבר מהשניה הראשונה של החיבוק.
אז השמענו כמה שירי געגועים הביתה, וקינחנו ביהורם גאון ששר על איך טייל בעולם וראה את פלאי תבל, אבל גם הוא הבין שאין כמו ארץ ישראל.
וידעתי כבר אז, שכמו פעמים קודמות גם בפעם הזאת זה יהיה מירוץ נגד הזמן, ניסיון לראות את כולם ולרצות את כולם, ניסיון שמראש נועד לכישלון.
והרכבת הרים הרגשית הזאת שלא נגמרת והגבולות שנזרקים מהחלון בשילוב של חופש גדול וצורך של סבא וסבתא לפצות על הזמן שאבד יחד.. הניסיון הנואש חסר הסיכוי לשמר קצת גבול, לפחות בלי גלידה על הבוקר, או רק בבוקר ולא לאורך כל היום, עם סירופ שוקולד וסוכריות…
אבל אז, הגענו הביתה.
לעוד קיץ, עוד ביקור מולדת. למלא את מחסני הגעגוע, להתמלא בכוחות וגם לתת כוח לאחרים שזקוקים להם כל כך…
***
וזה נגמר כל כך מהר. זהו.
עוד ביקור מולדת הגיע לסיומו.
בלי ששמנו לב עברו להם 3 שבועות, בהם היינו חצי תיירים, חצי תושבי קבע.. איזה מין יצור כלאיים בין להיות שם לבין להיות כאן.
שוב אני מופתעת מכל החברים והאוהבים שהצליחו בתוך מירוץ החיים המטורף לעצור רגע ולתת חיבוק גדול, להתעדכן קצת ולהשלים פערים מהנקודה בה הפסקנו בפעם האחרונה שניפגשנו.
והמשפחות שלנו, שקרקרו סביבנו והרעיפו אהבה ונתינה אינסופית, הם כנראה לעולם לא יבינו מה ערכו של חיבוק של בית. במיוחד אחרי שנה כל כך מטורפת.
עברו סך הכל 4 שנים מאז יצאנו למסע שלנו בחו"ל.
אבל רק שנה מאז הגענו לקוריאה. 3 חודשים אחרי שהגענו למדינה המוזרה הזאת המלחמה פרצה.
מאז, ניהלנו במשך שנה חיים כפולים. נכחנו במפגשים חברתיים עם זרים ממדינות שונות עם חיוך בכאילו, התשתפנו באירועי בית ספר וגן בגב זקוף שקרני, ובסופי השבוע בהם לא נאלצנו להסגר בבתים מפאת הסכנה שבאנטישמיות הגואה, הסתובבנו עם הילדים במקומות בילוי בלב חצוי.
זאת שנה של להיות רחוק אבל להרגיש הכי קרוב שיש, שנה של להתעורר לנוף הקוריאני מהחלון אבל דבר ראשון בבוקר לינוק ידיעות מאתרי חדשות ישראליים. שנה של פרנויה מצבית שמאפיינת מצבי מלחמה שכאלה, שגורמת לנו להסתכל מעבר לכתף, אבל בו בזמן גם לעבוד קשה בלנסות ליצור חברויות חדשות במקום הזר והבודד הזה..
כשהקיץ התקרב התלבטנו הרבה אם זה הזמן הנכון לנסוע לביקור בארץ. הנבואות האפוקליפטיות על מלחמה מצפון, ומכל כיוון אפשרי בעצם, הגבירו לחץ, אבל גם הוא לא הצליח לגבור על הלחץ מצד הילדים שהתחננו לחיבוק של בית, והאמת, שגם אנחנו.
אז החלטנו לטוס. למרות הכל. או בגלל הכל.
כשהתחלנו את מסע הפרידות של היום האחרון של ביקור המולדת הזה, הרדיו באוטו כמו התאים לנו פסקול ושיר אחרי שיר התחיל לנגן את המחשבות שבילגנו לנו את הלב. זה התחיל בPassenger שהסביר לנו שYou Only know you love her when ysou let her go
Only know you've been high when you're feeling low
Only hate the road when you're missing home
והמשיך ביסמין מועלם שהבטיחה שבסוף, יהיה טוב.
ואחריה גם הקלאסיקה של איירין קארה שהציעה דרך יצירתית להתמודד עם הגעגוע כששרה
When I'm down and feeling blue I close my eyes so I can be with you …
הנסיעה הסתיימה בתחנת הפרידות הבאה בתור, עוד חיבוקים ועוד קצת דמעות. בדרך ממנה אל נתב"ג הרדיו כבר היה שקט יותר, כאילו אפשר לנו להנות מהשקיעה הישראלית האחרונה שלנו לשנה הקרובה בשקט.
כשהשמיים הוורודים הפכו לשחורים הגענו לשדה התעופה. ורק כשהתיישבתי בתוך המטוס התחלתי לנסות להבין את מה שעבר עלינו בשלושת השבועות האלו. אני יושבת בתוך המטוס הזה, ממריאה אל השמיים המאויימים האלו, כשהיקרים לי מכל מרוחים על הכיסאות לידי. כולנו מפורקים מהיום המתיש והקשה הזה. יום של פרידות ממשפחה וחברים, יום של רכבת הרים של רגשות, וניסיון להחזיק את הכל בשבילם.. בשביל הילדים המדהימים האלה שלנו, שחושבים באמת ובתמים שהמשמעות של לגור בארץ היא שבכל יום יש
קייטנת סבא-סבתא של פינוקים בלתי פוסקים, כמו זו שהם זוכים לה בכל ביקור מולדת, ולא מצליחים להבין למה למען השם אנחנו מרחיקים אותם מכל הטוב הזה .
בתוך כל הדריכות והמתיחות ומצב המלחמה הבלתי פוסק שבמדינה, הם הסתובבו ברחובות זקופי גב ושרים בעברית בקולי קולות. או כמו שנגה בת הכמעט 12 אמרה לי יום אחד "אמא, את יודעת, למרות שיש פה מלחמה, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בישראל"… ואני, הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת..
בסוף הטיסה, כשלחצתי על הכפתור שמאפשר לי לשחרר אל המרחב הדיגיטלי שמוביל אל הלב של אחרים את המחשבות שפורטות לי על הלב שלי, כבר הייתי על המונית בדרך אל הדירה הקוריאנית הזאת שלנו. אי שם רחוק מהבית. וכשהאדרנלין ורמות הסוכר מהממתקים של סבא וסבתא ירדו שוב לערכים בטווח הנורמל, התחלנו לחזור לשגרת החיים הכפולים שלנו. החופש הגדול הזה הסתיים קצת אחרי, ואנחנו שוב מתרגלים את הביחד הזה שלנו, שהוא כל כך לבד ורחוק מהבית שהשארנו שם.
לעסנו עוד חודשים ארוכים את הזיכרונות והחוויות מהביקור שהיה, וכשלא נשאר מה ללעוס התחלנו לחלום את החוויות של הביקור הבא שעוד יהיה, בקיץ הבא, עד שנשוב שוב.