אפריל כבר כאן.
בין קולות ההתרעות לבין סירנות האזעקות כבר מתחילים לשמוע קולות של געגוע. געגוע שמבשר על פרידה מתקרבת.
איך נשמע געגוע? בכל מיני דרכים. הוא יכול לבוא בשאלה כמו "אמא, נספיק לעשות קמפינג עם החברים בכנרת שוב לפני שנעזוב?", או באמצע סתם ארוחת ערב כשכולנו שרים איזה שיר סביב השולחן ואמא שלי בעיניים מזוגגות אומרת "איך אני אוהבת אתכם", ולפעמים גם בלי מילים של ממש, רק בצליל הזה שיוצא מחברה טובה כשאנחנו מתחבקות חזק חזק ויחד עם האויר מהריאות יוצא קול של געגוע.
אפריל כבר כאן וזה אומר שלא נשאר עוד הרבה עד ששוב נארוז את החיים לקרטונים ונעלה על טיסה לפרק נוסף במסע שלנו.
בדרך כלל אפריל מביא איתו את האביב. גם בקוריאה וגם באוזבקיסטן זאת אותה עונה כמו פה. הקור והגשמים פוסקים, השמש המלטפת יוצאת, הרחובות מתמלאים בפריחה צבעונית מטריפה וכל אלו מסמנים לנו לנצל את הזמן שנשאר לפני שנעזוב. בחודשים האלו היינו מטיילים במקומות אותם הבטחנו לעצמנו לראות לפני שניפרד, נפגשים שוב ושוב עם חברים שהכרנו שם כשברור לנו שהסיכוי שניפגש שוב קלוש ונפרדים מאותם מקומות שהפכו לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו, כמו השוק ההוא ליד הבית או המסעדה שנהגנו לחגוג בה ימי הולדת.
עכשיו, כשאפריל כבר כאן, קשה כל כך לעשות את כל הדברים האלו, כשכל תנועה שלנו מתוכננת לפי מרחק למרחבים מוגנים. וגם התנועות האלו מועטות כל כך במרחבים מעליהם מרחפת סכנה. אפילו הגשמים עוד לא לגמרי הסתלקו מפה, והשמש החמימה עדיין לא ממש תפסה את מקומה. יכול להיות שהפרחים כאן כבר פורחים אבל אנחנו לא ממש יכולים לראות אותם מתוך קירות הבית המוגן. ולמרות כל זה, גם סירנות האזעקות וקולות הפיצוצים לא יצליחו למסך את קולות הגעגוע שאפריל מביא איתו.
געגוע מפני פרידה שתבוא בקרוב.
בשבועות האחרונים, מאז החלה המלחמה, נראה כאילו הזמן עומד מלכת. כבר לא ממש ברור איזה יום היום, חג, שבת או חול, מה השעה ומי אנחנו בכלל. הכל מתערבב ומקבל גוון אחיד ואפור של יאוש. אבל אנחנו, כאילו מנהלים חיים כפולים, כי במקביל, זה מרגיש שהזמן שלנו ממש חומק לנו מבין האצבעות. לא נשאר לנו עוד הרבה לבלות עם החברים, לנסוע לבקר משפחה רחוקה, לטייל במקומות אהובים בארץ הזאת. בעוד פחות משלושה חודשים כבר נעלה על המטוס לאפריקה.
ומי יודע מתי תסתיים המלחמה הנוכחית? מי יודע כמה זמן ישאר לנו באמת להספיק עוד משהו, עוד מישהו? מי יודע?
השבוע בין אזעקות והתראות, מצאנו את עצמנו ב"יום פתוח" וירטואלי עם בית הספר בניירובי.
שמעתי מהם על תכנית הלימודים, על מועדוני הספורט והחוגים שיש לבית הספר להציע. וחשבתי כמה נחמד זה יהיה שבקרוב הדילמה העיקרית של הילדים תהיה להתלבט בין שיעורי שחיה לחוג נגרות ולא בין ללכת לשחק כדורגל בשכונה שאין בה מקלט ולקחת סיכון או להישאר קרוב למרחב המוגן שבבית. ועדיין, גם ברגע הזה יכלתי לשמוע את קולות הגעגוע מפני הפרידה המתקרבת. קולות שהפעם בקעו ממני.
כשהסתיים מפגש הזום מיהרנו להתלבש חגיגי לכבוד ליל הסדר. תחושה כל כך מוזרה זאת הייתה.
ליל סדר בצל מלחמה. ליל סדר ראשון בלי אבא. ליל סדר בתוך מציאות כל כך מבולגנת.
ובכל זאת, התלבשנו יפה מה שצבע פתאום את היום הזה בצבע אחר מהאפור שהתרגלנו אליו. שקנו קצת שירים, קראנו קצת בהגדה, כמה שקולות הגעגוע אפשרו לנו. וחזרנו הביתה לישון במזרונים שלצד המרחב המוגן.
אפריל כבר כאן. כולל הפסח, והאביב, וקולות הגעגוע. הימים עוברים, למרות תחושת הזמן הקפוא, ובקרוב גם הגשמים יפסקו, השמש תישאר ונקווה שגם המלחמה הזאת תסתיים. ממש בקרוב. כדי שנספיק עוד קצת כאן, להתגעגע יחד קרוב, לפני שנתחיל שוב להתגעגע מרחוק. לפני שיגיע יולי.